פרסום ראשון: נמאס מפרסום ראשון

פרסום ראשון: נמצא הרעה החולה של הכדורגל הישראלי. קוראים לה פרסום ראשון. ירייה ברגל תקראו לשורות הבאות? רבאק, למי אכפת. האינטרנט יצא להרוג את הכדורגל, התקשורת הישראלית היא המפקד העליון. אתיקה עיתונאית? הלו, אנחנו כבר לא בניינטיז.

מאז נכנסו כלי התקשורת האינטרנטיים בצורה כל כך חזקה לעולם הספורט, השתנה הכדורגל לחלוטין. לא עוד ציפייה ליום המחרת, לכותרת מהפכנית בעמוד הראשון של העיתון. כבר אין זמן לבדוק את כל העובדות ולשפוך קצת צבע. העיתון יורד לדפוס ב-1 בלילה, אבל ברשת הכל אינסטנט פלוס הטעויות. הקרחנה היום היא בת 18 שעות עגולות ומתישות, של חיפוש סיפורים וסקופים בכל מחיר, כשהמטרה ברורה: לא משנה מה תהיה הכותרת, העיקר שהיא תשא עימה את תואר האבירות "פרסום ראשון". בין 1 בלילה ל-7 בבוקר מוכרזת בעולם האינטרנט הפסקת אש לא רשמית. זמן לנוח וללכת לישון, להכין את התותחים ליום המחרת, אולי גם להתגנב לבית החולים ולבדוק אם בזמן המרוצה אחרי הסקופ לא התפתח גידול סרטני במוח בעקבות כל השיחות הסלולאריות.

עיתונאי הספורט יעשו הכל, אבל הכל, בשביל עוד משפט בלעדי מחדר ההלבשה, שנשמע בסלקטיביות על ידי השטינקר שיש בכל קבוצה והוצא דרך הצינור, לכיוון פיסגת ההר: כותרות האתר.

פרנץ פושקאש מת? מי זה ולמי אכפת? העיקר שטיבריוס דראו צעק על אלירן דנין באימון המסכם. כותרת ראשית ומיד, כי באתרים האחרים כתוב שהוא רק לחש לו בעדינות באוזן. זו המציאות, בשיא הרצינות. קיבלתם הצצה לעולם האינטרנט. עיתונאי אחד יכתוב ראשון "אלי אוחנה נתפס כשהוא נוסע במהירות של", האחרים כבר ישלימו את המשפט. פולואפ על פולואפ על פולואפ. המטרה – הגולש המזגזג, מקדשת את כל האמצעים. קולות צפים בואו לפה.

פיני בלילי נצפה כשהוא עורך מסע קניות בקניון רמת אביב, רומן אברמוביץ' כמעט רכש את מכבי ת"א לפני יומיים, קלמי סבן שוחרר מסטיאווה בוקרשט כבר לפני שבועיים ומוריניו אמר לבן סהר משפט וחצי. פרסמנו ראשונים ועכשיו תורכם. אנא טקבקו.

חשבתם שלא מסקרים בארץ כדורגל עולמי? כדורסל אמריקאי? טעיתם. אצבע על הסקרולר בכיוון מטה, קחו זכוכית מגדלת ותמצאו את זה שם בריבוע הקטן. מתחת לכתבת הוידאו עם הציטוטים ממסיבת העיתונאים הרשמית, שקדמה למסיבת העיתונאים המסורתית, לפני התרגול הטקטי, יומיים לפני המשחק של מכבי חיפה מול אוקזר. כן, כשרוני לוי אמר "יהיה משחק קשה מול יריבה חזקה". זה כבר שווה כותרת.

עיתונות הספורט מחזיקה את הכדורגל כבן ערובה. הבעיה היא שהאוהדים לא מבינים את זה. לקרב על הציטוט המעניין של אבי נמני ועל והציתות לאלי גוטמן באימון של מכבי נתניה נכנסו גם אנשי הנהלה ושחקנים, או מקורביהם אם תרצו. כשהפרסום הראשון והבלעדיות הם ערכים עליונים, מה אכפת לו לעיתונאי חסר המצפון? כשלמנהל של קבוצה מסוימת נמאס מהמאמן, הוא הולך ומדליף לחבר עם המקלדת את פרטי החוזה שלו. המאמן מחזיר בספינים משלו, דרך התקשורת כמובן, והקהל משתלהב. ככה עובד הכדורגל הישראלי בחסות תקשורת הספורט והפרסום הראשון. סלים טועמה ליכלך על יצחק שום? ברוך דגו עזב את המגרש בלי רשות? רצח של קבוצה. ההנהלה אשמה? אולי המאמן? מישהו כאן שכח את העיתונאים.