להעיף את הכתבים מנתב"ג

הלוח הגדול והמואר מראה "10:05 – ישראייר – מגלאזגו, סופי". עוד חמש דקות זה קורה. מכבי חיפה עומדת לנחות אחרי שש שעות טיסה. המתח גואה. בצד הם מתאספים להם כמו גדוד מילואים שנקרא שוב לדגל. כאן אין אויבים. לא משנה באיזה אתר אתה עובד, כולם מכירים את כולם, כולם יודעים מה לעשות ובאיזה תזמון לדחוף את המיקרופון. בדבוקה מאיימת, כמו חבורה מסרט של טרנטינו, הם נכנסים למתחם העגול שממנו יוצאים הנוסעים. איש הביטחון דורש לצאת מהשטח הסטרילי, אבל להם לא אומרים לצאת. כי הם לא סתם אנשים. הם סיירת האינטרנט. בחנתי אותם לרגע. הנה מיסטר פינק, הנה מיסטר וייט והנה איזו בחורה עם ציוד של טלוויזיה. רגע, מה היא עושה פה? ב"כלבי אשמורת" לא היו נשים.

הדבוקה הזו מורכבת מכל מיני ציידים שמתנחלים בשדה ותפקידם לדחוף מיקרופונים לפרצוף של מאמנים ושחקנים, שכל שהם רוצים הוא לעוף הכי מהר בעולם הביתה אחרי בילוי מתיש בין אוקיינוסים. לרגע הם משתעשעים באשליה שהם יהיו נושאי הבשורה, שיביאו סקופ מדהים למערכת. שרוני לוי יגיד להם "יא ווראדי, איזה חור עשה לי דוידוביץ', שבת הוא לא בהרכב על בליינד, אפילו שטראובר עדיף". שספאחיה יעמוד כמו צ'רצ'יל ויכריז "בדם, יזע ודמעות אני משחרר את נואל פיליקס. קישטה, נואל, מלח-מים, לך לך לדרכך". ואז הם מתאגדים (רגע, אני תופס את עצמי פתאום. מה זה "הם"? הלו, גם אני הייתי שם ברגע ההוא. אנחנו, אנחנו) בשבלוניות בחצי מעגל, שואלים שאלות צפויות ומקבלים תשובות צפויות עוד יותר מאנשים טרוטי עיניים. הנה כמה ציטוטים שתמצאו בכל סרטון כזה:

"נוון, הפסדתם". - "כן, היה לנו משחק לא טוב. אני לוקח אחריות, נעשה חשבון נפש".

"רוני, תחליפו זרים?" – "נו, אתה מצפה שאענה לך עכשיו אחרי טיסה על השאלה הזו?"

"אנחנו נוסעים כדי לנצח" (די! די! לא נכון! די! סנסציה. זה, אגב, המשפט האהוב עליי, מופיע אחרי זה בכל כותרת ראשית בכל אתר)

"אני מאמין שנדע להתאושש במשחק הבא" (חשבנו שאתה מאמין שתחטפו 15 חתיכות).

"אני מקווה שנמשיך את היכולת הזו גם בליגה" (אה, לא, כי לנו היה ברור שהמטרה העיקרית היא גביע הטוטו).

"שיחקנו נגד קבוצה שקשה לנצח בבית" (לא סתם, היא מדורגת 18 בליגה של בוסניה הרצגובינה).

פעם לנמל התעופה הייתה משמעות רוחנית. לא סתם כתב מאיר אריאל את "טרמינל לומינלט". זה היה חופש, זו הייתה הזדככות. היינו מגיעים לשם משתי סיבות: או כדי לקבל את הקרובים שבאים מחו"ל או כדי לברוח מכאן, לנשום אוויר בחוץ. והיום? היום באים כדי לראיין את יצחק שום או את רוני לוי, שיחד עם מכבי חיפה נוחת מלילה ללא שינה. האמת, על אף אחד מהם לא רואים הבדל. אם הוא עייף או אם ישן 15 שעות, הוא ייראה אותו דבר ויגיד אותו דבר. אבל אותנו, רבותיי, זה לא מעניין. כי אנחנו אינטרנט, ואנחנו צריכים להביא לכם ניוז, ועכשיו.

את הרעיון הבנתם. אחר כך הם (אוקיי, אנחנו, אנחנו) מקפלים את הציוד והולכים איש-איש לדרכו בזריזות, להעביר חומר למערכת, קודם בטלפון ואחר כך בוידאו. לשלוח את הסרטון לא ערוך, העיקר שיעלה לאתר. פיראטי, לא מוגמר, מה זה משנה? שיהיה סימול של וידאו, שכולם יראו שאנחנו הכי גדולים, הכי מהירים, הכי-הכי. ואני עומד שם, מקפל את המיקרופון ומדמיין מה אני הייתי עושה במקום אותו ספאחיה, רוני לוי, שום או קשטן מסכן, אם הייתי נתקל בסיירת הזו. אבל עכשיו אין זמן לחשוב, צריך לחייג למערכת. "הלו, חסדאי – בוא, בוא, יש ציטוט חזק. תרשום".