בימים אחרים עבד אל-באסט סארוט היה חולם על הופעות בוומבלי ואולד טראפורד בעוד פחות מחצי שנה. אבל אלו לא בדיוק ימים כתיקונם בעיר חומס שבסוריה. בעצם בכל המדינה המזרח תיכונית.
כמו במלחמות והמהפכות לפני 50 ו-60 שנה, גם אלו במאה ה-21 עוסקות בין היתר בחיפוש תמידי אחרי "הפנים" שלהן. גיבור טראגי שיוכתר לכזה על ידי סיפור מרגש ומזעזע כאחד, ילדה מפוייחת שתונצח על ידי צלם מערבי כשהיא אובדת בתוך נחשול של גופות רגע אחרי הפצצה.
עבד אל-באסט סארוט בן ה-21 היה עד לא מזמן שוער כדורגל. היום הוא הפנים של ההתקוממות בסוריה, אחת מהן בכל מקרה.
עבד אל-באסט סארוט משלהב את המתקוממים בחומס
בחודשים האחרונים סארוט הפך לאחד מהסמלים של האופוזיציה הנרדפת על ידי כוחותיו חסרי הרחמים של בשאר אל אסד. הוא לא נהרג, אבל חברים ובני משפחה שלו כן. הוא גדל בחומס, אחת מהערים שמהן הרוצחים שבשליחות השלטון לא מרפים. פעם המציאות הזו הייתה רחוקה והחיים שלו סבבו את מגרש הכדורגל.
עבד אל-באסט עלה לא מזמן לקבוצה הבוגרת של אל-כאראמה מהעיר חומס, אלופת סוריה בשנים 2006-2009 ומחזיקת הגביע בשנים 2007-2010. אימפריה בקנה מידה מקומי. היום הקבוצה הזו משותקת. את המשחק האחרון שלה קיימה ב-21 בדצמבר 2011. השוער הצעיר לא נכלל אז בסגל, הוא כבר התחבא.
סארוט יכול היה לשתוק ולהמשיך לשחק כדורגל, אבל בעצם לא היה יכול. כשההתקוממות בסוריה פרצה, הוא החל לקחת חלק פעיל והמחאה ששיוועה לצעירים כריזמטיים, מצאה אותו והוא אותה. הוא תועד על ידי מצלמות הטלוויזיה בזמן שהוביל מחאות קולניות במהלך הלוויות ותועד קורא למורדים להמשיך בפועלם. הוא הפך לאחד מהקופירייטרים הבולטים של המרד בחומס והמתקוממים הדביקו לו את הכינוי "הקנרית", המשורר של תנועות המחאה.
בקיץ, אחרי כמה חודשים של מחאות קולניות, שמו ותמונתו של סארוט כבר כיכבו על לוחות השעם במפקדות המוחבראת - המשטרה החשאית הידועה לשמצה. בקיץ האחרון החליטו בכירי המשטר להציב על ראשו פרס בגובה מיליון לירות סוריות, כ-20 אלף ליש"ט באותה תקופה. שלושה ניסיונות התנקשות לאחר מכן, מי שהפך לכדורגלן עבר בגיל 20, עדיין חי. לפחות בינתיים.
אם היה מחליט לשתוק, עבד אל-באסט סארוט כנראה עדיין היה חלק מהנבחרת האולימפית של מולדתו המדממת, אולי אפילו היה חולם על קריירה באירופה. אבל החלומות הללו הפכו למשניים מבחינתו מאז פרוץ ההתקוממות. חיי כדורגלן התחלפו במהרה בחיי מהפכן ומכאן כבר אין דרך חזרה.
"זה שווה את זה, אני חופשי", הוא סיפר לרשת אל ג'זירה אחרי ששרד ניסיון רצח, "הסתובבתי ברחבי העולם כדי לשחק כדורגל, אבל 'חופש' הוא לא לטייל בעולם. מה עם כל האנשים האחרים? 'חופש' היא מילה גדולה. 'חופש' זה לדבר, לחוות דיעה. אם אתה רואה שנעשות עוולות, 'חופש' זה היכולת לדבר על זה".
בנובמבר האחרון נהרגו אחיו ו-11 מחבריו במהלך הפגנה אנטי שלטונית בעיר. עבד אל-באסט הקשיח את עמדותיו והמשיך ממחבוא להפגנה, ומהפגנה למחבוא. בדצמבר העיז לצעוד בראש הלוויתו של חאלד א-שייח', צעיר בן 19 שנורה למוות על ידי הצבא. בזמן שנישק בהפגנתיות את ראשו המדמם ונטול רוח החיים של אל שייח', האלפים המשולהבים שצעדו מאחור זעקו: "נוח על משכבך ואנחנו נמשיך את המאבק. אמנות, תבכו את ילדי סוריה".
מפעם לפעם סארוט וחבריו העלו סרטון חדש לאינטרנט ובבוא הזמן הוא הפך לידוען של הכוחות המורדים. קטעים מצולמים שלו מככבים ביוטיוב, התקשורת המערבית פרסמה את הסיפור שלו ורשת אל ג'זירה הפכה אותו לאחד מכוכבי המחאה ואפילו שידרה עליו כתבה באנגלית.
הפעילות התקשורתית והפרסום הכו גלים עד כדי כך שהסופר והאינטלקטואל הלבנוני, אליאס חורי, הקדיש לסארוט טור בעיתון בערבית היוצא לאור בלונדון. "הוא אדם צמא שלא בא על סיפוקו רק מחופש", הילל, "הוא זה שמלחין את הססמאות בהתכנסויות הליליות בפרברי חומס, שם האוויר נושא עמו כדורי רובה. הססמאות שלו הן על עם נחוש בהחלטתו שלא להיכנע לאף אחד".
הידוען של ההתקוממות. הכתבה על סארוט באל ג'זירה
גם חבריו של סארוט לנבחרת סוריה עד גיל 23 חולמים להתפרסם, אבל לא בזכות חיבור ססמאות והנהגת מפגינים. בשנה האחרונה ליגת הכדורגל המקומית הושעתה, הוחזרה לפעילות, אבל משחקים רבים נדחו ושגרה ספורטיבית אין. על פי הדיווחים, חלק מהאצטדיונים במדינה עברו הסבה למחנות צבאיים.
באנטיתזה מוחלטת, הנבחרת האולימפית משחקת בצורה סדירה במוקדמות משחקי לונדון 2012 והיא גם מנצחת.
אחרי שחלפה על פני טורקמניסטן בסיבוב המוקדם, סוריה הוגרלה לבית שכלל את יפן, בחריין ומלזיה. את המשחקים הביתיים שלה היא אירחה בירדן, מול מאות בודדים של צופים שבעצמם נחצו בין תומכי המשטר למתנגדיו. ניצחון מפתיע 1:2 על יפן עשה את ההבדל והספיק לסגנות. המקום השני בבית שלח את הסורים הצעירים לבית נוסף בו הם יפגשו את עומאן ואוזביקסטן בשבוע הבא (25-29 במארס בוייטנאם). במידה שתסיים במקום הראשון, סוריה תעפיל למפגש פלייאוף אחרון נגד סנגל. המנצחת תשחק באולימפיאדה.
אם סוריה תעפיל למשחקים האולימפיים, יהיה מאוד מעניין לראות אותה בלונדון, בטח במידה שאסד עוד יישב על כסא השלטון ולא בבית הכלא.
האם תתקיימנה הפגנות של פעילי זכויות אדם נגד משטרו מחוץ לאצטדיונים בהם היא תשחק? האם חלק משחקניה ימלטו ממחנה נבחרתם ויבקשו מקלט מדיני? האם הם יספרו לעולם על חברם לשעבר למדים הלאומיים, עבד אל-באסט סארוט? האם הוא עוד יהיה בחיים?