באמצע השבוע הגיעו הנהלת מכבי חיפה וראשי "הקופים הירוקים" לסיכום, לפיו האוהדים ייקחו אתנחתא עם הקללות לרוני לוי ויתרכזו בעידוד הקבוצה מול בית"ר ירושלים. זה היה קמפיין אגרסיבי, שנוהל במשך מספר ימים, והוסכם על שני הצדדים. כמה זמן לקח להסכם הזה להתנפץ? 45 דקות, שאחריהן הגיע מטח בקבוקים וכוסות נייר שנזרקו לדשא בקרית אליעזר. קומץ או לא קומץ, אי אפשר היה להתבלבל בתמונות. ההסכם בין חיפה לאוהדיה נראה, להבדיל כמובן, כמו עוד אחד מהסכמי הפסקת האש בין ישראל לרשות הפלשתינית, שלא שווים את הנייר שעליהם נחתמו.
לא בכדי מובאת כאן הקונוטציה לסכסוך הישראלי-ערבי. אם תשאלו את רוני לוי, הוא האחרון שהיה מופתע ממטח החפצים. נכון, לתקשורת הוא שוב יגיד ש"זה רק קומץ ואני מתייחס למה שקורה בתוך המגרש", אבל בפנים רוני לוי, כמו כל איש מקצוע אחר בענף, יודע שאוהדי כדורגל אי אפשר לשנות. אם גאידמק לא הפך את אוהדי בית"ר לפציפיסטים בשנתיים וחצי שלו במועדון ובמכבי חיפה לא עצרו את מחאת הבקבוקים מהיציע, למרות סיכום גלוי שנמשך מספר ימים, אין שום סיבה שכאיד אבו עייאש מאחי נצרת או מאזן גנאים מבני סכנין יצליחו לסתום את פיות האוהדים שלהם ולגרום להם לכבד דקת דומיה לזכרם של נרצחים יהודים, יממה או שתיים בלבד לאחר האירוע.
קל להבין את אבו עייאש וגנאים, וגם את זעקת הנגד שקמה כדי להדוף את הביקורות על אוהדי אחי נצרת ובני סכנין, על כך שלא כיבדו את דקת הדומיה. אחרי הכל, יהיה זה הגיוני להניח כי אילו היו צריכים לעמוד אוהדי הקבוצות היהודיות לזכר הרוגים ערבים, לא מעט הפרעות היו נרשמות במהלך הטקס. בעצם, אפילו עם זכרם של נרצחים יהודים (ע"ע דקת הדומיה לרבין) יש לנו לפעמים בעיות. אלא שחיצי הביקורת כלל לא מכוונים לבני סכנין ולאחי נצרת, אלא להתאחדות לכדורגל. איך העזה זו לקיים דקת דומיה במגרשים כל כך רגישים, שואלים המקטרגים, מדוע לא הייתה כאן התחשבות ברגשות המקומיים וראיית הנולד? האם הכתובת לא הייתה על הקיר?
אז בואו נעשה לרגע סדר: בליגת העל משחקות 12 קבוצות, 11 מהן בעלות צביון יהודי. גם בלאומית יש 12, שרק לאחת מהן צביון ערבי מובהק. בליגה הארצית הפער קצת קטן יותר, 3:9, ובליגה א' צפון התמונה כבר מאוזנת בהרבה. החלטת ההתאחדות הייתה על קיום דקת דומיה רק בשלוש הליגות הבכירות, משמע היו בה היגיון ומחשבה תחילה. ואם כבר נפלה החלטה על קיומה של דקת דומיה, אין לעשות איפה ואיפה - ברגע שמקיימים את הטקס, הוא חל על כל המגרשים. יאהבו זאת אוהדי סכנין ואחי נצרת או לא, הם צריכים לכבד את האירוע עד תומו.
עכשיו נעצור וניקח אוויר, וגם לא נהיה נאיביים כי למטבע יש צד שני. הסכסוך הערבי-ישראלי לא החל היום ולא ייפתר מחר. קשה לראות את אוהדי בית"ר, מכבי תל אביב ואפילו האוהדים הסובלניים יותר של מכבי חיפה, הפועל תל אביב ומכבי נתניה, יושבים בשקט באירוע לציון מותם של אזרחים ערבים. על הפערים האלה קשה לגשר, ומי שמצפה מאוהדי אחי נצרת להזיל דמעה על הירצחם של בחורי ישיבה פחות מיממה לאחר האירוע, כנראה שלא גר כאן ב-40 השנים האחרונות.
אז אם כולם צודקים וגם טועים, מה עושים עכשיו? ביום שלישי תתארח בית"ר ירושלים בנצרת, במשחק טעון שההשלכות לגביו עלולות להיות חמורות עוד יותר בשל אירועי סוף השבוע, ועדיף פשוט להניח למדורה הזו לדעוך. זה לא אומר שצריכים להימנע בעתיד מלקיים דקות דומיה, בכל מגרש בליגות שבהן יוחלט לקיים את הטקס. מותר ואפילו רצוי לגנות את הקריאות האלה (כן, מותר לנו בתקשורת לגנות אותן, הן עדיין ברבריות, מכוערות ומעיקות, ואין שום סיבה לחוס במלים על חוליגנים שלא מסוגלים לשבת בשקט דקה אחת), אבל מבחינת ההתאחדות ומוסדותיה מן הראוי להפוך את הדף ולעבור הלאה. ממש כפי שהיא מצפה משופטיה להפעיל שיקול דעת נכון במגרש ולהפעיל את חוק ההיגיון, כך היא צריכה לעשות מחוצה לו.
תניחו לסכנין ונצרת
9.3.2008 / 14:03