גיבוי. פיטורים. מאמן חדש. קהל מרוגש וחזרה למציאות המדכאת. סיפור חייו של מאמן ספורט. זה המסלול ואלה העובדות, הכתובת על הקיר, כל הזמן. מאמן ספורט מקצועי שמדריך את קבוצתו הוא בדרך כלל גם הראשון לשלם מחיר אישי כשההישגים המקצועיים אינם מספקים. זה ידוע ובמידה רבה גם הגיוני. השאלה היא מה קורה אחרי? האם אסטרטגיית הפיטורים כאמצעי לשינוי מקצועי היא הפתרון הנכון? למה ברוב המקרים זה פשוט לא עובד? ומדוע בכל זאת ממהרים כל כך הבעלים לפטר את המאמן? התשובות, כמו תמיד, נמצאות בנתונים. צריך רק להביט עליהם.
פיטורי מאמנים הפכו די מזמן לחלק משגרת העונה הספורטיבית. עוד לפני המשחק הראשון של העונה השיחה סביב מעמדו של המאמן נמצאת כבר על הפרק. והאמת, שברוב המקרים מעמדו אכן לא יהיה יציב לאורך יותר מדי זמן. בליגות הכדורגל האירופאיות הבכירות מפוטרים בעשורים האחרונים למעלה מחמישה מאמנים בממוצע מדי שנה בכל ליגה. בליגות מסוימות הגיעה כמות המאמנים המפוטרים בעונה גם לשלושה עשר. בישראל המצב אפילו קיצוני יותר. מתחילת השנה כבר פוטרו ארבעה מאמנים בליגת העל בכדורגל ופי כמה בליגות הנמוכות, כשהסיבוב הראשון טרם הסתיים. בליגה הלאומית כמעט מחצית הקבוצות הספיקו להחליף מאמן! בכלל, אורך חייו המקצועיים של מאמן בקבוצה אינו גדול במיוחד. נכון שיש קבוצות שמעסיקות מאמנים לתקופות ארוכות, כמו מנצ'סטר יונייטד ואלכס פרגוסון שבילו יחד למעלה משני עשורים או גי רו שאימן באוקזר למעלה מארבעה עשורים, אבל הן באמת החריגות. רובן יחליפו הרבה מאוד מאמנים בזמן הזה. בצ'לסי, מנצ'סטר סיטי, וטוטנהאם למשל, ממוצע שרידותו של המאמן לא עולה על שנתיים לאורך שני העשורים האחרונים. מרבית החילופים נובעים, באופן טבעי, מההישגים הדלים של המאמן ביחס לציפיות של הקבוצה. ההנחה של בעלי הקבוצות היא שקבוצה במשבר זקוקה לשינוי ומינוי של מאמן חדש יוכל לרענן את השורות ולהוציא את העגלה מהבוץ. המציאות דווקא מלמדת על כרוניקה אחרת של אירועים.
לא מעט מחקרים בחנו את אפקט החלפת המאמן, בענפים שונים ובמקומות מגוונים. השאלה שסקרנה את החוקרים מתמקדת כמובן באפקטיביות של המהלך. האם מאמן חדש מצליח בסופו של דבר להביא את השינוי המיוחל? באנגליה בחנו חוקרים את התופעה על פני 28 עונות, בגרמניה לאורך 22 עונות, בהולנד ובספרד נערכו מספר מחקרים דומים ובארה"ב נבחנו 26 קבוצות פוטבול שהחליפו מאמנים במהלך עונת המשחקים. בשורה התחתונה, מציגים המחקרים ממצאים דומים. המהלך אולי מניב פירות בטווח הקצר מאוד, אולם לאורך עונה שלמה ואלו שאחריה ההישגים מתאזנים וחילופי המאמנים לא מייצרים שינוי חיובי. לעיתים אפילו להיפך. חשוב להדגיש כי הנתונים מבוססים על ממוצעים וברור כי ישנם גם יוצאים מן הכלל.
סו ברידג'ווטר שבחנה את התופעה בליגת הכדורגל האנגלית תיארה את ששת השבועות הראשונים לאחר החלפת המאמן כ"ירח דבש", שבמהלכו הקבוצה מצליחה לשפר את הישגיה. אולם בסיומם, ההצלחות דועכות והאפקט מתפוגג. הקבוצות, ברובם המוחץ של המקרים, חוזרות להישגים המקוריים והנתונים מתאזנים. רוד קונינג ההולנדי, שעקב אחרי המאמנים החדשים גם בעונות הבאות, לאחר עונת ההחלפה, זיהה בבירור כי השיפור שהשיגו המאמנים בכניסתם לתפקיד, לא נשמר באף אחת מהעונות בקרב 28 המאמנים שנבדקו במחקר. טנה ו-פורסט, שאספו נתונים על ליגת הכדורגל הספרדית, מחזקים את הטענות ואפילו מזהים שרוב ההצלחות, בתקופת הזוהר המוגבלת, מתרחשות במשחקי הבית. יש לכך חשיבות לא מבוטלת, מכיוון שבמידה רבה השיפור בתוצאות בבית מצליח להרגיע את הקהל המקומי שממילא צמא לשינוי.
השיפור המיידי בהישגים לאחר החלפת המאמן הוא כמעט מתבקש, טוענים חוקרים מסוימים. לאו דווקא בגלל המאמן, אלא כאיזון סטטיסטי טבעי. אי אפשר להשיג את אותן התוצאות לאורך זמן. לטוב ולרע. אחרי תקופת שפל כל כך משמעותית, אך טבעי שהקבוצה תשיג שיפור מסוים. כהוכחה לכך, נבדקו הישגים של קבוצות במשבר שבחרו דווקא לשמור על יציבות ולא להחליף את המאמן. קרייג בראון, חוקר אמריקאי, מצא שיפור דומה בהישגים של קבוצות שתפקדו גרוע אך לא החליפו מאמן ואלו שכן החליפו. ההתאוששות מהשפל הייתה זהה בקרב אלו שהחליפו מאמן ואלו שהשאירו את המאמן. קבוצות שמתפקדות רע, נוטות להתאושש. בין אם הן מחליפות מאמן ובין אם לא. ברוינשופד ו-וויל ההולנדים, שניתחו 12 עונות כדורגל בליגה ההולנדית, אפילו מצאו שההתאוששות של הקבוצות שלא החליפו מאמן משמעותית יותר לעיתים מזו של הקבוצות שהחליטו לפטר ולמנות מאמן חדש.
מסקנתם של מרבית החוקרים היא שהשינוי בטווח הקצר, שבכל זאת נוצר עם מינוי של מאמן חדש, הוא בעיקר פסיכולוגי. השחקנים מגלים מחויבות למאמן החדש, לפחות בטווח הזמן המיידי, והקהל עוטף מחדש את הקבוצה עם התלהבות מיוחדת (ולכן אין זה מפתיע כי עיקר ההישגים מתרחשים במגרש הביתי). הדחיפה המחודשת של הקהל והמוטיבציה המוגברת של השחקנים, מסייעים לקבוצה להשיג מספר ניצחונות. אבל זה לא יכול, ברוב המקרים, להספיק ולכסות על הבעיות מהם סבלה הקבוצה מלכתחילה. יותר מזה, לאחר שההתלהבות הראשונית מתפוגגת נוצרות גם בעיות חדשות. השחקנים של הקבוצה נרכשו במקור ואומנו לשיטת משחק מסוימת והמאמן החדש יתקשה לסגל שיטה חדשה לאותם השחקנים. על כן, בתום ההתרגשות מהחלפת המאמנים יצוצו להן הבעיות, הישנות והחדשות, ויחזירו את הקבוצה למציאות.
אז אם הנתונים כל כך ברורים, למה בכל זאת מעדיפים הבעלים את הפיטורים של המאמן על פני שמירה על היציבות של הקבוצה? החוקרים פריק, בארוס ופרינז מוצאים לפחות שלושה הסברים לכך. הראשון, קשור לאמונה של הבעלים שהם יכולים לשנות את הסטטיסטיקה. בעלי קבוצות רבים, שמנהלים בהצלחה גם עסקים אחרים, נוטים, לא אחת, להערכת יתר ביחס ליכולת השיפוט המקצועית שלהם בספורט. ולכן גם אם הנתונים ידועים להם, הם מאמינים כי יוכלו לבחור מאמן נכון שישנה את התמונה. ההסבר השני נובע מהחשש הברור והמיידי של הבעלים מירידת ליגה, אובדן הכנסות ובעיקר פגיעה במעמדו. כשהסכנות האלו הופכות מוחשיות ומרחפות מעל ראשו, מאבד הבעלים את סבלנותו ומדיח עת המאמן כתגובה כמעט אינסטינקטיבית. נוסף על אלו, קשה לבעלים להתעלם מהלחץ האדיר שמפעילים עליו כלי התקשורת ואוהדי הקבוצה. לא אחת, מפוטרים המאמנים על מנת להרגיע את הלחץ ולרצות את אותם הגורמים.
וולטר סמית', שאימן את אברטון האנגלית עד 2002 (והוחלף על ידי דיוויד מויס) טען בראיון ל- B.B.C שמאמנים מפוטרים מהר מדי, מתוך פאניקה של הבעלים, אשר מוותרים מוקדם מדי על היציבות שכל כך נדרשת לקבוצה שלהם. ממצאי המחקרים שבחנו את התופעה אכן מטילים ספק רב ביעילותה של אסטרטגיית הפיטורים. להחלפת המאמן יש ככל הנראה ערך, מעצם השינוי והרענון שנוצר, אולם השלכותיה עשויות להיות הרבה פחות משמעותיות מכפי שהבעלים מצפים. להמשכיות וליציבות יש חשיבות לא פחותה ועל כן פיטורי המאמן אינם בהכרח הצעד היעיל ביותר.
ד"ר אילן תמיר הוא מומחה לתקשורת ספורט באוניברסיטת אריאל ובר-אילן.