שמעון גרשון, שחקן ספסל

החניתי את האוטו ליד קניון איילון, ובדקתי בפעם ה-12 באותו היום שהכרטיס לשער 1 מקופל עמוק בארנק. פלאפון? יש. סיגריות? יש. הארנק בכיס והצעיף האדום על הצוואר. היה ערב חמים של אמצע מאי והלחות הגוש דנית התחילה לתת את אותותיה באמצעות אגלי זיעה בגודל של כדורי פינג-פונג של מצחו של המאבטח שבדק אותי בכניסה לאצטדיון. עברתי את הבדיקה הבטחונית, נכנסתי לגוש הבטון המביש העונה לשם "איצטדיון רמת – גן", וניגשתי למשתנה הקבועה והמזליסטית שלי של משחקי גמר הגביע.

השחקנים עוד לא עלו לחימום, אבל את ההרכבים כבר ידעתי בעל פה. בית"ר פותחת עם קורנפיין בשער ופביאני בחוד. במרכז ההגנה אריק בנאדו ותומר בן יוסף. שמעון גרשון על הספסל. "קשה לי", הוא הודה כשהסביר את הנפילה המשמעותית בכושרו, בראיון חושפני לדני ענבר בשלהי פברואר. "הנסיעות מהמרכז לבית וגן הורגות אותי ובירושלים אני לא יכול לגור. זה פשוט לא אני ומלי", הוא התייפח על כתף מראיינו וזה הגיב בדמעות משלו, "אני גם עסוק בדיסק החדש שלי, ובלילות אני צריך להחליף לתינוק החדש והמתוק שלנו. מלי לא יכולה לבד".

היציע התחיל להתמלא. 13-16, 1 ו-2 נצבעו באדום, וכל השאר בצהוב-שחור. אלון יפת שרק לפתיחה ועיני כל היו נשואות למגרש, חוץ מאלו שלי. אני הבטתי לכיוון הספסל שמתחת לשער 1, שבצורה תקדימית ניתן לקבוצה מירושלים. ראיתי את גרשון מוציא ממנו ראש זהיר ומביט כמהופנט בקהל האדום, כשלפתע מבטינו הצטלבו. נזכרתי בדולבי, כלב הלברדור המעורב שאספתי מצער בעלי חיים והבאתי הביתה, כמתנת יום הולדת למיכל. נזכרתי במבט העצוב שלו בפעם הראשונה בה נפגשנו, הוא בתוך כלוב ואני חופשי ומאושר. איך פקח עיניים גדולות, מבריקות ומשכנעות, כאילו ביקש ממני "קח אותי, קח אותי הביתה, רע לי בגיהינום הזה".

כל היציע המערבי של האצטדיון פצח בשיר גנאי נגד גרשון. הצטרפתי בחדווה, מול עיניו של הבלם האומלל. גרשון הסתובב במהירות, הצטנף בתוך האימונית המעוטרת במנורה וחפן את ראשו בידיו. דרך קיר הפלסטיק המעוגל והשקוף של הספסל ראיתי אותו מוחה דמעה. לא של עצב או זעם, אלא כזו של בדידות. השעון הורה על 3 דקות מפתיחת המשחק. ירדתי במדרגות ויצאתי מהאצטדיון בדרכי הביתה. הניצחון שלנו הושג.