סופר פארם

בלילה שבין רביעי לחמישי תעלה סנט לואיס לעימות עם בוסטון רד סוקס, כשברשותה רוטציית מגישים מפוארת – אדם ויינרייט, מייקל וואקה, לאנס ליס וג'ו קלי. הליינאפ יורכב בין היתר ממאט קרפנטר, אלן קרייג, מאט אדאמס, יאדייר מולינה, ג'ון ג'יי ופיט קוזמה.

המשותף לכולם: היותם תוצר של חוות הכישרונות המפוארת במייג'ור ליג, הפארם סיסטם של הקרדינלס.

מהו בעצם פארם סיסטם ואיך משביחים אותו? כולנו ראינו סרטים אמריקאים על הילד המוכשר שהפך לנער המוכשר בתיכון , שם הצטיין בנבחרת הפוטבול או הכדורסל. הכישרון הרב לא נעלם מעיניהם של הסקאוטים שגייסו אותו לקולג' , שם שיחק באחת הקבוצות תמורת מלגה והאפשרות שיום אחד הוא ייבחר בדראפט ויהפוך למקצוען.

אלא שבניגוד לדראפט בפוטבול ובכדורסל, בבייסבול הסיפור שונה. לא רק שהדראפט הוא ארוך (40 סיבובים), האימפקט שלו אחר לחלוטין. אם כוכבים כמו לברון ג'יימס או פייטון מאנינג, שנלקחים בבחירה הראשונה מקומם בהרכב קבוצתם מובטח והם כבר מגיעים לליגה שהם כבר שמות גדולים, בבייסבול גם אוהדים מסורים לא בדיוק יודעים מי נבחר בדראפט. הסיבה: שם הדרך רק מתחילה.

כל שחקן בייסבול עובר דרך הליגות הנמוכות. לכל אחת מ-30 הקבוצות המקצועניות יש קבוצות בת השייכות לה, אשר מחולקות לשבע ליגות לפי רמות שונות, הבכירה והמוכרת שבהן היא טריפל A. לא כל השחקנים, כמובן, עוברים דרך כל השלבים , אבל כולם עוברים שם בשלב כלשהו. כל מערך הקבוצות שיש לארגון פרט לקבוצת המייג'ורס נקרא הפארם סיסטם, שהוא למעשה האחראי על פיתוח השחקנים, גידולם והבאתם לקבוצה הבכירה.

כמובן שרק מספר זעום מבין השחקנים שזוכים לשחק במיינורס מגיע לשחק במייג'ורס, רובם המכריע יעבירו קריירה מלאה ללא הזדמנות אחת ב-Bigs. אין ספור סיפורים וסרטים ("מעריצה צמודה" עם קווין קוסטנר הוא הידוע שבהם) נעשו על החיים הקשים בליגות הנמוכות , הנסיעות הארוכות באוטובוס (במייג'ורס טסים), התנאים העלובים, השכר הזעום והכול בשביל החלום של יום אחד לשחק עם הגדולים.

אז לכל אחת מהקבוצות יש, כאמור, פארם סיסטם כזה. אלא שבסנט לואיס זה בולט באופן קיצוני. הקרדינלס משחקים באזור עירוני בינוני בגודלו במיזורי, אבל מדורגים במקום השני (אחרי היאנקיס) בזכיות (11) והופעות (18) בוורלד סירייס. הנתון הזה בעיקר מדהים כי אנחנו מתעסקים בספורט שהוא לב הקפיטליזם האמריקאי. להבדיל מענפים אחרים, בבייסבול אין תקרת שכר, מה שאמור לתת עדיפות לקבוצות מהאזורים הגדולים והעשירים , שלא במפתיע אלה שמשלמות את השכר הגבוה ביותר. ליאנקיס סך תשלומים של 229 מיליון דולר, ללוס אנג'לס דודג'רס עם 216 מיליון ולבוסטון 158 מיליון. הקרדינלס לא קבצנים, הם משלמים כ-116 מיליון דולר, אבל עדיין מחוץ לעשירייה הראשונה. ובכל זאת, החווה מביאה אותם לשלבים הגבוהים פעם אחר פעם.

על מה חשב מייקל וואקה, גיבור הפלייאוף הנוכחי, כשנלקח בבחירה ה-19 בדראפט של 2012? אולי הוא חשב על אלברט פוחולס, שעקר ללוס אנג'לס, אולי על סטן מוזיאל, הכוכב הגדול של הקבוצה בשנות ה-40 וה-50 שפסלו ניצב מחוץ לאיצטדיון, אולי על בוב גיבסון, פיצ'ר העבר האגדי שנחשב לאחד הגדולים אי פעם ובוודאי מהווה מודל לחיקוי? אין לדעת, אבל יש בחור נוסף, שטמון באדמה כמעט 50 שנה, אישיות שלמרות ששיחקה במשך שנים ספורות נותרה אחת הדמויות המשפיעות ביותר אי פעם על המשחק. זאת, למרות שהיה שחקן די בינוני ביום טוב.

האיש הזה הוא בראנץ' ריקי. הוא היה שחקן, אבל התפרסם כשהיה ג'נרל מנג'ר.

בראנץ' עשה צעד היסטורי , שמרטין לותר קינג הגדיר כחשוב ביותר לשיוויון בין הגזעים, פרט לרוזה פארקס: הוא החתים את ג'קי רובינסון בדודג'רס והפך אותו לספורטאי המקצוען הראשון השחור. אלא שלא לכך התכנסנו, אלא כדי לספר שריקי הוא גם המייסד של הפארם סיסטם. לא מפתיע שהוא עשה זאת בקדנציה שלו כג'נרל מנג'ר של הקרדינלס. הוא האיש שפיתח את השיטה לפיה קבוצה מגדלת את שחקני העתיד של עצמה ולא נסמכת על החתמות, דראפטים או כל מקור חיצוני אחר. היום הכול מובן מאליו בכל ספורט קבוצתי - איאקס בנתה את עצמה כשם גדול בזכות מחלקת הנוער וטיפוח הכשרונות שלה, וכמובן הדוגמה הכי בולטת היא זו של ברצלונה, שמציבה הרכב על בסיס מחלקת הנוער שלה – אבל זה לא היה ככה לפני ברנץ'.

עד הגעתו של ריקי, המיינור ליגס היו קבוצות אקראיות, מאורגנות כליגות עצמאיות אזוריות. מדובר, אגב, בשנות ה-30 של המאה שעברה. הקבוצות והליגות האזוריות היו גאוות העיירה. בראנץ' החליט לעבוד הפוך, במקום לחפש בקבוצות אחרות שחקנים צעירים, הקים קבוצות ושילב אותן בליגות שיהוו חממת גידול לשחקנים הצעירים. כך נוהגות כל הקבוצות עד היום.

אבל וואקה וחבריו כנראה לא חשבו עליו. יותר סביר להניח שהם חשבו על ה-Cardinals Way .

בפילוסופיית הפיתוח של סנט לואיס, השחקנים שלהם נקראת בפשטות ה-next man up: לכל אחד יש מחליף ולנו יש תמיד אחד מוכן בקנה לכל סיטואציה. בתום עונת 2011, ה-כוכב הגדול של הקרדינלס ושל הבייסבול בכלל בעשור האחרון אלברט פוחולס, סיים את החוזה שלו בסנט לואיס. באמתחתו היה עשור שכלל שני תארי וורלד סירייס, שלושה תארי MVP ועוד אין ספור הישגים אישיים וקבוצתיים. האוהדים בסנט לואיס, שמשוגעים על הקבוצה שלהם, ציפו שפוחולס (רק בחירה 402 בדראפט) יישאר כסמל הגדול, אבל הוא, כנראה מתוך שילוב של כסף גדול ותחושת מיצוי, חתם בלוס אנג'לס איינג'לס לחוזה מפלצתי לעשר שנים, תמורת דמי כיס של 254 מיליון.

הקרדינלס היו נוכחים נפקדים במאמץ להחתים אותו. למה? כי להם תמיד יש מחליף. בלי להסס הם העלו את בחירת הסיבוב השמיני שלהם אלן קרייג, שנכנס לנעליים בהצלחה יתרה. ופוחולס? מאז שעבר ללוס אנג'לס שטופת השמש הוא נראה כמו צל של עצמו.

קרייג משחק כמו אול סטאר מאז 2012, אז מילא באופן יום יומי את נעליו של אלברט הגדול (תמורת 1.75 מיליון לעונה, 23 מיליון דולר הבדל בשנה) , כשהוא מציג מספרים מגוחכים כמו 38 אחוזי חבטה בממוצע עם רצים על הבסיסים. במהלך העונה הוא נפצע ושוב, לקרדינלס יש פתרון: מאט אדאמס, שנבחר בסיבוב ה-23, ממלא את התפקיד בהצלחה וכבר בפלייאוף סיפק חבטות מכריעות ברגעי המפתח.

יש עוד קבוצות שמתבססות על פיתוח שחקנים ושיטות מתקדמות. טמפה ביי המצליחה היא אחת מהן, והידועה מכל היא אוקלנד אייז, כשהילת המאני בול אופפת אותה עם ארומת סודיות קלה של " אנחנו יודעים משהו שאתם לא". הקרדינלס בעיקר מתגאים בפשטות השיטה שלהם, בהשקעה העצומה בפיתוח השחקנים, יציבות של סגל הפיתוח ופרונט אופיס שעובד בשקט וביסודיות בלי לייצר כותרות ורעש. הם היו מהראשונים לאמץ את השיטות הסטטיסטיות המתקדמות, ואף שכרו שיועץ חיצוני, אדם שהיה פרסונה נון גראטה כמעט בכל קבוצה אחרת.

רון צ'נדלר הוא הגורו הגדול של פנטזי בייסבול. האתר שלו, baseballIQ , הוא בעל עשרות אלפי מנויים שצמאים לעצותיו. למה הוא נון גראטה? כי צ'נדלר מתמקד בנתוני התקפה שנועדו לפנטזי. הוא לא מתעמק בכל השאר (כמו הגנה, נניח) ונחשב על ידי קבוצות רבות כדמות ש"מזנה" את המשחק על ידי כך שהיא גורמת לאוהדים להתמקד בהשגים נקודתיים של שחקנים ולא בקבוצה כולה או במשחק. אבל כבר אמרנו שהקרדינלס לא כמו כולם, נכון?

וואקה, יליד איווה בן 22, נבחר רק לפני שנה בדראפט על ידי הקרדינלס ומאז דילג בזריזות על קבוצות המיינור שלהם. הוא עלה בסוף מאי למייג'ורס, פתח בארבעה משחקים , ירד לבול פן ונהיה פותח קבוע מתחילת ספטמבר. חמישה משחקים בחודש האחרון של העונה עברו יחסית בשקט . ואז, בפתיחה האחרונה של העונה מול וושינגטון, קרתה תפנית. הוא הגיש שמונה אינינגים ושני שליש והגיע הכי קרוב שאפשר לנו היטר. באותו משחק הוא פסל תשעה חובטים בסטרייקאאוט ואז, עם אאוט אחד להיסטוריה, ריאן צימרמן השאיר את הנו היטר בחלומות שלו.

לא חסרים מקרים של פיצ'רים שהשלימו או כמעט השלימו נו היטר, אבל שימו לב מה וואקה עשה מאז שלו. בסדרה הראשונה נגד פיטסבורג הוא רשם שבעה אינינג ושליש והרשה חבטה אחת וריצה אחת לעומת תשעה סטרייקאאוטים. בסדרת הגמר נגד לוס אנג'לס דודג'רס, וואקה עלה למשחק מספר 2 מול הסיי יאנג הוודאי קלייטון קרשאו. וואקה לא מצמץ, ועם שישה אינינגים ושני שליש ושמונה סטרייקאאוטים ניצח 0:1. הגיע משחק 7, אותו מץ' אפ, וזה היה אפילו יותר קל - שבעה אינינגים של איכות עם חמישה סטרייקאאוטים ורק שתי חבטות והקרדינלס שוב בוורלד סירייס. הוא זכה בתואר ה-MVP של הסדרה, כמובן.

הקרדינלס יעלו מחר לוורלד סירייס שהוא שחזור של 2004, אז ניצחו הרד סוקס. בוסטון, שגם היא משופעת בשחקני בית ובפארם סיסטם מצוין, תתמודד עם יריבה ראויה. מפגש בין שתי הקבוצות הטובות בליגה עם חוות גידול משובחות. סוויפ לא יהיה כאן. סדרה מצוינת כנראה שכן.