כמה דקות לאחר שחלף ראשון על פני קו הסיום בעיר החוף הדרומית מארסיי, אמר מארק קאבנדיש הבריטי, שבטורים גדולים תמיד לוקח לו זמן להתחמם ובדרך זה קורה לו ביום החמישי. אמר וחייך בדרכו לפודיום. כמה שניות קודם לכן עדיין שכבו על מסלול האספלט 6-7 רוכבים שהתרסקו ונחבלו באופן רציני כשניסו לזנק לספרינט. ככה זה. אחד מנצח והשני בוכה. האמת היא שלולא ההתרסקויות , וזה לא נעים לומר זאת, הטור היה די משעמם. כל הנפילות הללו מקפיצות קצת את הדופק. מצד אחד הרבה אדרנלין ומצד שני דאגה לשלום הרוכבים. אין מה לעשות- ההתרסקויות, הדם, הבגדים הקרועים וסימני השפשוף מהאספלט זה חלק בלתי נפרד ממרוצי האופניים.
לאתר MBA בשיתוף אופניים
מבחינתו של קאבנדיש המוכשר, הדרמה הגדולה עבורו היא הניצחון ה-24 שלו בקטע של הטור דה פראנס. לקאבנדיש יש בארון כבר למעלה ממאה ניצחונות במירוצים ברמת פרו, אך זה של היום בהחלט חשוב. לספרינט היום הוא התגנב כמו שועל מאחורי גבם של חבריו לקבוצה, כשהוא חולף על פני הרוכב הנורווגי, אדוואלד באוסון האגן, והרוכב הסלובקי המצטיין פטר סגאן, שסיים במקום השלישי. מבחינתם של האוסטרלים, היה זה יום נוסף של חגיגות שכן סיימון ג'רנאס ימשיך להחזיק בחולצה הצהובה לפחות יום נוסף, וזה הרבה יותר ממה שהאוזיס חלמו גם בחלומותיהם הרטובים ביותר.
אז באומאגה פארמה קוויק, קבוצתו של "קאבי" המוכר גם בשם "הטיל האנושי", מאושרים ויורדים בלילה על כמה פיינטים של גיניס שחרחרה, אבל המציאות של הטור מכילה בתוכה גם לא מעט דרמות וטרגדיות. כולנו הבחנו בהן, אבל אחד הסיפורים של מאחורי הקלעים שהעציב אותי במיוחד הוא דווקא סיפורו של הרוכב האמריקאי בן ה-31, טד קינג רוכב דומסטיק (פועל) מקבוצת קנונדייל שבסיסה באיטליה.
קינג היה מעורב בנפילה רבתי שארעה בדבוקה העיקרית בקטע הראשון של הטור, מיד אחרי שהאוטובוס של קבוצת אוריקה גרין אדג' נתקע מתחת לשער הסיום. האמריקאי נחבל קשות בכתפו, סבל מכאבים עזים בה לא אובחן לבסוף שבר. לאחר שבילה את הלילה בבית החולים בבאסטיה, אפשרו לו להמשיך ולהתחרות כאשר את שני הקטעים הבאים הוא סיים עם "הגרופטו", הקבוצה האחורית של הרוכבים שמסיימים במגבלת הזמן. ואז הגיע מרוץ הנג"ש (נגד השעון) הקבוצתי ברחובות ניס.
קינג לא היה מסוגל לרכב על אופני הנג"ש עם הארובר ונאלץ לרכב על אופני הכביש הרגילים שלו. התוצאה הייתה שכבר בקילומטר הראשון הקבוצה שלו ברחה לו, ואת יתר המרוץ הוא עשה כמרוץ נג"ש אישי. רק 7 שניות היו חסרות לו כדי לעמוד במגבלת הזמן, אך השופטים לא גילו רחמים כלפי הרוכב הפצוע והוא נזרק מהטור דה פראנס. חבריו וגם לא מעט עיתונאים קראו לרוכבים לגלות עמדה ולסרב לזנק בטענה שהחלטתם אכזרית ופוגעת בקינג. כל זאת, בהתחשב בעובדה שהמארגנים אחראים לתאונה הקשה כשיצרו בלבול ששרר בקרב הרוכבים והמארגנים בנוגע למיקומו של קו הסיום.
עם כל הכבוד למידת הרחמים, להיות שופט זה לדעת איפה לשים את הגבול. זה אולי גם ההבדל בין תרבות הסמוך והסלחנות הישראלית שמתאפיינת, לבין התרבות האירופאית לפיה צריך לכבוד החלטות. זה אולי מאוד לא פופולארי והמקרה של קינג הוא באמת מאוד גבולי, אבל הרוכב לא עמד במגבלת הזמן. כואב הלב אבל הוא היה צריך ללכת הביתה. אלו החוקים.
אלא שלפעמים מחאת רוכבים והלחצים שמפעילות הקבוצות כן עובדות. כך למשל החליטה ועדת הסנאט להיענות לבקשת הרוכבים, ודחתה את פרסום שמות הרוכבים שהיו מעורבים בפרשת הסימום ב-1998 למועד חדש: שלושה ימים לאחר שהטור יסתיים. הרוכב הצרפתי סמואל דמולין הודה בראיון ליומון ל'אקיפ על הג'סט: "זוהי מחווה נחמדה מצד הסנטורים. הם שמעו אותנו והבינו שהטענה שלנו הייתה מבוססת היטב. המטרה שלנו הייתה למנוע בלבול בין העסק הישן והמזוהם לבין הדבוקה הנוכחית. מעולם לא אמרנו שאנחנו מתנגדים למאבק נגד השימוש בסמים, אבל פשוט ביקשנו שוויון בין ענפי ספורט.
עוד אמר דמולין: "בהתחשב בסיקור התקשורתי של הטור דה פראנס, אנו יודעים כי כל ניצוץ יעורר עכשיו שריפת ענק. הצופים והתקשורת יתרכזו במקרי הסימום הישנים במקום בגיבורי הטור הנוכחי. עכשיו עלינו להתרכז בספורט, וברגע שנהפוך את הדף על הטור הנוכחי, נתמקד בממצאי החקירה". האמת היא שעלי הוא לא עבד. למרות שטענותיו הגיוניות למדי לא יהיה ניתן להשתיק את הדו"ח ואת ממצאיו.
