לא הייתי כותבת את השורות האלה, אילו לא גדשה האלימות את הסאה באיצטדיוני ובהיכלי הספורט. כמו בעונה הקודמת, וכמו בעונה הקודמת לקודמתה, וכמו בעונה הבאה, אנו עדים לאלימות. אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה גם בעונה הבאה, הכלבים נובחים והשיירה עוברת. האלימות עוברת כחוט השני וכמורשת לגיטימית במגרשי הספורט. אף לא אחד נקף אצבע בעבר על מנת למגר מהשורש את התופעה המכוערת של "אלימות" בכל לבוש שהוא - מילולית או פיזית.
את איצטדיוני והיכלי הספורט גודשים אנשים בוגרים כמו גם בני נוער, ילדים, חיילים וחיילות, דור העתיד של המדינה. מגוון מאוד נרחב וצבעוני מכל רבדי החברה וזה יפה ומבורך. אנו מגיעים על טפינו, חטיפינו ופיצוחינו עם שמחה בלב ואש בעיניים, כדי לעודד את קבוצתנו שאיתה אנו הולכים כל העונה באש ובמים, ואולי גם לנצח את היריבה.
ואז, הבילוי הספורטיבי לו חיכינו כל כך במהלך השבוע - הכנו דגלים, צבענו את הפנים, הבאנו גרעינים קלויים ופריכים - הופך באיבחה אחת לשדה קרב בו האלימות המילולית שולטת ביד רמה וחובטת. אלימות מילולית היא קשה ופוצעת לא פחות מאלימות פיזית. מילה פוגעת חודרת כמו חץ ישיר אל הלב, פוצעת את הנשמה. הפצע בלב לא נרפא, הוא יוצר צלקת שאינה נעלמת. פציעה פיזית נעלמת עם הזמן והחיים שבים למסלולם. מילה מעליבה, או קללה קשה, צורבות עד נבכי הנשמה ונשארות שם. הן לא נשכחות. הן מהדהדות ומזמזמות שם כל הזמן. אלימות מילולית גוררת אחריה ברגע אחד של איבוד שליטה, לאלימות פיזית. אלימות מילולית ואלימות פיזית דרות יחד באותו גוף כמו תאומות סיאמיות. הן צועדות יחד ולא ניתן להפריד ביניהן. דין האחת הוא כדינה של תאומתה.
לכן, תופעת האלימות המילולית הקשה והצורמת חייבת להיעלם מהמגרשים ולאלתר. האם ראוי שהילדים ובני הנוער המגיעים לשם יספגו ויפנימו שאלימות ברמה פוגעת כזאת היא אכן מותרת וחוקית? מה הדוגמא שהם לוקחים איתם הביתה אחרי שהם שומעים מילים שהאוזן אינה סובלת? מהר מאוד הם יקללו את חבריהם, את שכניהם, את אחיהם והוריהם. שחקנים הם גיבורי תרבות עבור הנערים והילדים ולכן הם חייבים לשמור על טוהר המילה באותה מידה שגם האוהדים היושבים ביציעים חייבים לשמור על פרופורציות ראויות. אנו באים לצפות במשחקים כאוהדים ולא כאויבים. אויבים ושנאה יש לנו בכמות מגה-מועשרת ולמדנו כבני העם הזה לתפוס מחסה בפני הטילים. אנו לא רוצים ללמד את ילדינו לתפוס מחסה מפני מיליםמחוסרות רסן הבאות לפצוע אותנו מתוך בני העם שלנו.
הגיע הזמן, ויפה שעה אחת קודם, לאחד כוחות בין כל עסקני הספורט ומנהלי הקבוצות ולסלק מיד את התופעה המכוערת והנוקבת. לחנך את הדור הצעיר שבא להיכלים ולאיצטדיונים כדי לעודד, לצעוק, לצחוק, לשמוח, לשיר לשרוק - כל זה מותר וכל המרבה הרי זה משובח. אבל אסור בתכלית האיסור לקלל, להעליב, להשמיץ, לפגוע או לשיר שירי רקוויאם. אל תהפכו את מגרשי הספורט לבית קברות ואל תנוסו משם כאילו ברחתם מזירת פשע.
ספורט הינו חלק מתרבות של עם ואם הוא מלווה באלימות פוצעת פעם אחר פעם ושום דבר לא נעשה בנדון, מה זה אומר עלינו כעם?
אלברט איינשטיין אמר פעם: "אל תהיה אדם מצליח - הייה אדם של ערך. אדם מצליח לוקח מהחיים יותר ממה שהוא נותן. אדם של ערך נותן לחיים יותר ממה שהוא נוטל". אז בואו תתנו ערך לספורט.