מזה חששנו. ביום בו לברון ג'יימס הודיע שהוא לוקח את החבר'ה לסאות' ביץ', הפחד המרכזי היה שזה יעבוד, שמיאמי תיראה פחות או יותר כפי שהיא נראתה בשני המשחקים הראשונים מול בוסטון. אם ככה זה נראה בעונה הראשונה, עם סגל דליל, בלי שני שחקני מפתח ובלי הסנטר שהם בטח עוד יחתימו בקיץ, איך זה ייראה עוד שנתיים?
אין טעם להתחמק מזה יותר - אחרי שני משחקים בסיבוב השני, זאת הסדרה הכי חד צדדית. לבוסטון יש את החלק שלה בכך, אבל זה קורה קודם כל כי מיאמי נראית מצוין. המספרים שעבורי מסמלים את ההבדל בצורה הטובה ביותר הם אלה:
40.3 - זה האחוז של בוסטון לשתי נקודות. הסלטיקס דווקא לא יכולים להאשים ימי קליעה לא טובים, מחוץ לקשת הם קלעו בשני המשחקים הראשונים 18 מ-35 זריקות. אבל ברגע שהם נכנסים לצבע הם נתקלים ביער. כאשר מיאמי עוברת לחמישייה האתלטית שלה, היא מצליחה לגעת בכדור כמעט בכל התקפה של בוסטון.
למרות הניסיון העצום שלהם, ניכר על שחקני הסלטיקס שהם לא נתקלו ביריבה שמבצעת רוטציות כל כך מהר - יש דקות בהן כל מסירה קשה להם, חדירה והוצאה היא בעיקר הימור שלא יזנק איזה לברון על הכדור, כל זריקה מהצבע נזרקת עם פחד מחסימה מאחורה וגם לכל ריבאונד הגנה מפריע ג'ואל אנתוני (בשקט, אחת ההחתמות המוצלחות של הקיץ).
64:123 - ההפרש בין הנקודות של וויד ולברון לנקודות של פירס ואלן בשני המשחקים הראשונים. יש לסיפור הזה שני חלקים. צמד הוותיקים של בוסטון מאוד מתקשה עם המשימה הכפולה שלו. בשנים קודמות הם היו מחלקים ביניהם את ההגנה על הכוכב של היריבה, בשנים קודמות הם גם היו צעירים יותר. השנה הם צריכים לתת 40 דקות של מאמץ עילאי בהגנה ולהוסיף לכך גם ייצור נקודות. ככל שהמשחק מתקדם, זה נהיה להם קשה יותר. ככל שהסדרה תתקדם, זה יהיה עוד יותר קשה.
ב-22 הדקות האחרונות של המשחק השני הם לקחו ביחד ארבע זריקות וקלעו ביחד שש נקודות. מאמצע הרבע האחרון הם כבר נפלו מהרגליים יחד עם כל הקבוצה - הצעד הראשון נהיה איטי יותר, המסירות היו חדות פחות והצמד של מיאמי הגיע לטבעת מתי שהתחשק לו בדרך לריצת 0:14 שחיסלה את המשחק.
אבל לטעמי החלק החשוב הוא מה שקורה עם צמד הסופרסטארים של מיאמי. זאת הרי הייתה השאלה לכל אורך הדרך עם הקבוצה הזאת. בשני המשחקים הראשונים מול בוסטון הם שיחקו מצוין ביחד. שיתוף פעולה אמיתי ביניהם בא לידי ביטוי בעיקר במשחק ריצה, אבל במשחק העומד הם עושים משהו לא פחות חשוב - מחלקים ביניהם את העבודה בצורה מצוינת. הם כבר מספיק מנוסים כדי לדעת מתי הם חמים ולהשתלט על המשחק בדקות כאלה, וברגע שאחד נכנס לזון השני מפנה לו את הבמה.
במשחק הראשון זה נראה השילוב הקלאסי - וויד היה ביום קליעה מצוין וייצר נקודות מתי שהתחשק לו, לברון לקח על עצמו לדאוג לכל השאר. אבל זה המצב שעובד יותר טוב אצלם, אותי עניין מה יקרה כשהמצב יהיה הפוך. זה קרה במשחק השני. לברון, לעומת וויד, לא השתלט על המשחק אלא התפוצץ בדקות מסוימות - בעיקר בסופי הרבעים השני והשלישי.
מה שבלט במיוחד במשחק השני זה כמה לברון נהנה מהמצב. בקליבלנד הוא נאלץ לקחת את משחקים כאלה על הכתפיים לכל אורך הדרך, כל ניסיון שלו לאפשר למישהו אחר לעשות את העבודה נחל כישלון. במיאמי הוא לא צריך לקחת זריקות קשות ומיותרות. בתחילת המשחק הקליעה שלו מבחוץ לא עבדה אז הוא פשוט לא זרק, חיכה לרגע בו הוא ירגיש את זה. כאשר הוא הרגיש את זה, הוא קבר שתי שלשות רצופות בסוף הרבע השלישי. ככה הוא סיים משחק עם 35 נקודות באחוזים מצוינים. בכלל, בשני המשחקים הראשונים וויד ולברון קלעו ביחד ב-52 אחוזים מהשדה.
לקראת המשחק השלישי, בוסטון קיבלה מתנה בדמות מנוחה ארוכה שתאפשר לוותיקים שלה להיטען מחדש. לכן, עבור מיאמי דווקא המשחק הרביעי הוא הצ'אנס לגנוב נצחון חוץ. הסלטיקס כבר יצאו מקברים ועשו כמה ניסים עם הסגל הזה, הפעם זה נראה קשה במיוחד. כדי לחזור לעניינים, הם צריכים קודם כל את רונדו מפוקס - הוא היחיד שעומד בסטנדרטים האתלטיים של מיאמי, היחיד שלא אמור להיבהל מהקצב של הרוטציות שלהם וגם להיות צעד אחד לפניהן.
אל תפספס
