הסיגר הוא כבר לא רק סיגר

"אאורבך, גאוות הסלטיקס, מת". זו הייתה הכותרת הראשית ב"בוסטון גלוב" ביום ראשון. "רד השאיר לנו את מורשתו", קרא ה"בוסטון הראלד" והוסיף "אחרי יותר ממחצית מאה, הסלטיקס נשארו בלי אבן הפינה שלהם".

בוסטון היא עיר קטנה וחולת ספורט. כל כך חולה, עד שהקימה מנהרה על שם טד וויליאמס, שחקן הבייסבול האגדי שלה, בעודו בחיים (הוא מת ב-2002). כל כך חולה, עד שב-2004, כשהרד סוקס זכו באליפות הראשונה שלהם מזה 86 שנים, התקבצו חמישה מיליון איש על גדות נהר הצ'רלס כדי להצדיע לאלילים. כל כך חולה, עד שכל שנה שעוברת בלי אליפות הופכת את הדיונים ברדיו לרועמים יותר, זועפים יותר, ציניים יותר, כמו שהבוסטונאים אוהבים.

בשנים האחרונות ידעה מסצ'וסטס הרבה עדנה מקבוצות הספורט שלה. הניו אינגלנד פטריוטס, שיצרו שושלת מפוארת של שלוש זכיות בסופרבול בין 2001 ל-2005, הרד סוקס שסופסוף הביאו את הגאולה ב-2004. הכדורסל נדחק שם למקום השלישי. לא בטוח שמי שלא מקשיב ל"רדיו 850 AM" יודע בכלל שהסלטיקס קיימים. מי שמגיע ל"נורת' סטיישן" רואה קומפלקס ענק שעליו כתוב "בנקנורת' גארדן" (לפני כן "פליט סנטר"), והוא ממש לא בטוח שמדובר בכלל באולם כדורסל.

כמה מטרים מהאולם המנוכר והמשוכלל, ברחוב קוזוויי, יושב חניון ענק שהוקם על ההריסות של מה שהיה נודע בשם "בוסטון גארדן". במשך 69 שנים, מ-1928 עד 1997, היה הגארדן אחד האייקונים המוכרים ביותר בעיר ובכל המדינה. דורות של שחקני הוקי קרח וכדורסל, הקבוצות מפוארות של הברוינס והסלטיקס עברו על הפרקט באולם הכי חם, מכוער ומיוזע שידעה ארה"ב מימיה. לכל המורשת הזו היה אחראי בן אדם אחד - ארנולד "רד" אאורבך. ב-1997 נקבר סופית האופי של קבוצת הכדורסל של הבוסטון סלטיקס. ב-2006 מת גם הלב שלה.

ארנולד "רד" אאורבך נולד ב-20 בספטמבר 1917 למשפחה יהודית בברוקלין, ניו יורק. את דרכו באימון כדורסל החל כעוזר במכללת דיוק לג'רי ג'רארד. המטרה העיקרית בהשמתו של אאורבך הייתה החלפתו של ג'רארד, שהיה חולה בסרטן. אבל אאורבך לא רצה בתפקיד המאמן הראשי מכורח הנסיבות של מותו של אדם, אותו כינה "חבר טוב". הוא המשיך משם ל-NBA, לקבוצת הוושינגטון קפיטולס, והצעיד אותה כבר ב-1947 למאזן מדהים של 81 אחוזי הצלחה, הגבוה ביותר ב-NBA ב-20 השנים הבאות, שכלל 17 נצחונות רצופים (הישג ששרד עד 1969). בקפיטולס הוא נשאר עד 1949, ומשם עבר לבוסטון סלטיקס. ואז החל סיפור ההצלחה הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורסל האמריקאי.

צריך להבין שבשנות ה-50 לא היה בבוסטון ספורט של ממש. קבוצת הבייסבול הייתה בדיחה, בפוטבול עדיין לא הייתה קבוצה מקצוענית והסלטיקס, שנוסדו ב-1946 היו עדיין קבוצה צעירה שמנסה להסתגל ל-NBA. עד 1949 בוסטון עדיין ניסתה ללמוד ללכת, ב-1950 אאורבך לימד אותה לרוץ.

אחד השחקנים המפורסמים הראשונים שהצטרפו לסלטיקס היה ניו יורקר אחר, בוב קוזי, שאאורבך סירב תחילה לבחור בדראפט. אבל עם כל הכבוד, ויש הרבה מאוד כבוד לקוזי, מי ששינה את ההיסטוריה של הסלטיקס לנצח היה סנטר שחור, השחקן האפרו-אמריקאי הראשון בתולדות הסלטיקס, ביל ראסל שמו. אאורבך צירף את הסנטר, שבכלל נבחר בדראפט על ידי הסט. לואיס הוקס, ב-1956, ומשם המשיכו השניים יד ביד עד שהפכו לאחד הצמדים הכי מנצחים בתולדות המשחק.

כמה מנצחים? מ-1959 עד 1966 הם לא הפסיקו לנצח. תחת אאורבך לקחו הסלטיקס אליפות ראשונה ב-1957, ולאחר הפסקה בת שנה שעטו לעוד שמונה תארים רצופים. זה היה הישג בלתי נתפש, והשושלת הגדולה ביותר בספורט האמריקאי. לבוסטון סלטיקס יש 16 תארים, שנייה רק לניו יורק יאנקיז (26), אבל לרצף של שמונה אליפויות מעולם לא הגיעה אף קבוצה, וספק אם אי פעם יחקה מישהו את ההישג. אאורבך עצמו היה לאייקון לא רק בזכות היכולת הקסומה שלו על הקווים, אלא גם בשל הסמל המסחרי שלו - הסיגר. לאנגלים היה את צ'רצ'יל, לסלטיקס היה את רד. כשהמשחק כבר היה ביד, הוא היה מדליק סיגר ארוך, כאומר "חבר'ה - עוד W לרשימה".

אאורבך בנה בבוסטון מעצמה, שמלבד ראסל וקוזי כללה את ג'ון האבליצ'ק ("האבליצ'ק גנב את הכדור, האבליצ'ק גנב את הכדור!" היא הקריאה המפורסת של השדר האגדי ג'וני מוסט מ-1965), טומי היינסון וסאם ג'ונס. אבל היה בו יותר מאימון מוצלח. היו לו ביצים של שור. הוא הביא לבוסטון הגזענית שחקן שחור. במהלך שנותיו בבוסטון ראסל סבל מאין ספור התנכלויות גזעניות, שבשיאן פרצו אלמונים לביתו ברדינג וריססו שם כתובות נאצה. זה לא הרתיע לא את רד ולא את ראסל. כשאאורבך פרש מאימון ועבר לכס המנכ"ל, הוא מינה את ראסל כממשיכו. הקיצוניים שלא רצו את ראסל כדייר וכשחקן קיבלו אותו כמאמן השחור הראשון בהיסטוריה של הליגה. ב-1970 קיבל אאורבך את תואר נשיא הקבוצה, בו כיהן 27 שנים, ולאחר פרישה בת ארבע שנים הוכרז שוב כנשיא ב-2001.

ראסל הצעיד את הסלטיקס לעוד שתי אליפויות, ב-1968 וב-1969, בטרם דעכה האימפריה. בוסטון לקחה עוד שתי אליפויות, ב-1974 וב-1976, שלאחריהן הפכה לקבוצה בתהליך בניה.

הו, תהליך בניה. מצלצל מוכר לאוהדי הסלטיקס היום. מה זה בניה? 10 שנים? 20 אולי? ואולי בניה זה פשוט להיפטר מכשרונות ולהעמיס עוד כל מיני צעירים בלי יד מכוונת כפי שעושים כל כך הרבה מנכ"לים עד היום? כשאאורבך בנה, הוא בנה. בדראפט של 1978 הוא בחר איזה ג'ינג'י מאינדיאנה, לארי בירד, וצירף אליו עוד אחת מבחירות הדראפט של הסלטיקס, פורוורד בשם קווין מקהייל. את "הצ'יף" רוברט פאריש הביא מגולדן סטייט, והשלושה חברו לדני איינג' ולדניס ג'ונסון כדי ליצור את אחת החמישיות המאיימות והקטלניות של כל הזמנים. בוסטון זכתה "רק" בשלוש אליפויות בתקופה הזו (1981, 1984, 1986), ואלמלא האלטרנטיבה של מג'יק ג'ונסון ממערב, הייתה יכולה לשחזר את השושלת של שנות ה-60.

אאורבך סיים את קריירת האימון שלו עם 938 נצחונות לעומת 479 הפסדים בעונה הרגילה, ומאזן פלייאוף של 69:99. ב-1968 נכנס להיכל התהילה בספרינגפילד, מסצ'וסטס. ב-1971 נבחר כ"מאמן הכסף", המאמן הטוב ביותר ב-25 השנים של הליגה, וב-1980 בחר בו איגוד עיתונאי וסופרי הכדורסל כמאמן הטוב ביותר בהיסטוריה של ה-NBA.

רד אאורבך היה מאמן גדול ומנכ"ל עוד יותר גדול. נשמע טריוויאלי, לא? ובכן, רק כשמסתכלים על המנכ"לים בליגה היום, בעיקר אלה שהיו שחקנים ומאמנים, אפשר להבין כמה עצום היה האיש. עד 1966 רשם מאזן מדהים של 938 נצחונות בעונה הרגילה כמאמן, שיא שנשבר רק 29 שנים מאוחר יותר על ידי לני ווילקנס. כמנכ"ל וכנשיא הוא הביא לסלטיקס שבע אליפויות נוספות לתשע שנטל כמאמן. זה הישג בלתי נתפש.

אבל הזוהר דעך במהרה אחרי האליפות של 1986. המוות של לני ביאס ב-1986, 48 שעות בלבד אחרי שנבחר בדראפט, וב-1993 גם זה של רג'י לואיס סימל שנים עגומות עבור הסלטיקס, שנמשכות עד היום. הסלטיקס הם קבוצה המחפשת את דרכה כבר 20 שנה, וכעת, אחרי המוות של האיש שעשה אותה לאחד הזכרונות הגדולים בספורט האמריקאי, יהיה לה עוד יותר קשה למצוא אותה.

אאורבך כתב שבעה ספרים, המפורסם שבהם, "כדורסל לשחקן, למאמן ולאוהד" תורגם בשבע שפות. זהו ספר הכדורסל הנמכר ביותר אי פעם. את שנותיו האחרונות עשה בוושינגטון, בה החל את קריירת הכדורסל המקצוענית שלו.

"אקר אחד של הופעה שווה יותר מעולם של הבטחות"

"מי שלא מאמין באחרים הוא זה שאי אפשר לבטוח בו"

"רק תעשה את מה שאתה יודע לעשות הכי טוב"

"הצעדים הנכונים הם אלה שלא דורשים אחריהם התנצלות או הסברים"

"לאב, כשהילד מת - העתיד מת. לבן, כשהאב מת - העבר מת"

(על פיל ג'קסון): "לרוב המאמנים יש יכולת לטפח ולפתח שחקנים. יכול להיות שהיכולת הזו קיימת גם אצל פיל, אבל הוא מעולם לא הראה אותה. הקבוצות שלו באו מוכנות"

(ושוב על פיל ג'קסון): "פיל הוא מאמן טוב מאוד. אתה לא מנצח כל כך הרבה משחקים בלי להיות מאמן טוב מאוד. הוא יודע לבחור איפה ומתי לאמן, יש לו הרבה מזל. זה כל מה שאני יכול לומר"