לכמה רגעים, די קצרים, זה הזכיר את הימים הטובים. ב-00:23 לפנות בוקר חזר מייק טייסון למקומו הטבעי, זירת האיגרוף. הקרב החל, טייסון שלח לקרשים את יריבו, קורי "טי רקס" סאנדרס, שקם בקושי רק כדי לספוג מהלומות נוספות. ואז הכל נגמר. מי שנחשב בשיאו ל"איש הרע ביותר ביקום", מיהר לתפוס את יריבו לפני שייפול שוב. בהמשך טייסון נראה עייף, ומיעט לתקוף.
מנצח לא היה שם. אחרי הכל, מדובר בסך הכל בסבב ראווה עולמי שלו, שהחל בסוף השבוע. הוא כבר בן 40, 16 חודשים עברו מאז פרש, ואת החזרה שלו לזירה עשה לטענתו מכיוון שהוא "סובל מעודף משקל, מעשן וצריך לחזור לכושר". אחרים קושרים זאת לחובות הכבדים אליהם נקלע.
את הקהל זה לא עניין. שריקות בוז הציפו את האולם ומתוכן ניתן היה גם לשמוע צעקות "עבדו עלינו". החוקים לא היו ידועים מראש, ומספר הצופים באולם ביאנגסטאון, אוהיו - 4,000, ששילמו בין 25 ל-200 דולר כל אחד - רומז יותר מכל על מצבה הקשה של הקטגוריה שנחשבה למלכת האיגרוף: המשקל הכבד.
הרעב לראות מתאגרף גדול, דמות מעניינת, מול האפרוריות של מתאגרפי ההווה, מסוגל למשוך אלפים לחזות בכוכב עבר במופע קרקס. "הוא עדיין השם הגדול ביותר באיגרוף", טען ריי מנסיני, אלוף העולם לשעבר במשקל קל, ואילו אחד הצופים פירט את כל בעיות המקצוע בקצרה: "אני כאן כי הוא בלתי צפוי". בניגוד לכל השאר.
החיים אחרי לואיס
במשך עשרות שנים שלטו המתאגרפים האמריקאים בקטגוריית המשקל הכבד. ארצות הברית יצרה לוחמים איכותיים ודמויות מסקרנות, ששבו את לב הציבור. בין אם אהבת או שנאת אותם, לא היית יכול להתעלם מהם. לאמריקאים עדיין יש מתאגרפים ברמה גבוהה במשקלים אחרים, שממשיכים לפרוח, אבל הם איבדו את השליטה במשקל הבכיר.
ארבעה אלופי עולם מייצגים כיום את ארבע המועצות השונות (WBA, WBC IBF, WBO) - מאז לנוקס לואיס ב-2002, איש לא זכה להכרה של יותר מארגון אחד - וכולם ממדינות ברית המועצות לשעבר. אלא שהכסף הגדול נותר בצפון אמריקה, ולשם מופנות עיני העולם. המשיכה הטבעית היא לנסות להצליח בארצות הברית, אבל זהו בדיוק המקום בו הם נחשבים לברירות מחדל משעממות וזמניות.
ייתכן שהעולם התקדם, אבל הצלחתם של סרגיי ליאחוביץ' ואולג מסקייב, למשל, משקפת יותר את חוסר האיכות בשוק האיגרוף שנחשב למוביל בעולם. התוצאה היא עניין הולך ונעלם במשקל הכבד ותחושה לא מוצדקת כאילו כל הענף נחלש, למרות האיכות במשקלים האחרים.
"צודק מי שטוען כי נחלשנו", הודה בעבר כריס בירד האמריקאי. "אני אפילו לא מתאגרף אמיתי במשקל כבד. רוי ג'ונס, ג'יימס טוני ואני, כולנו יכולים לרדת במשקל. אנחנו לא אמורים להיות המתאגרפים האמריקאים הבכירים במשקל הזה, אבל אנחנו כן".
בתחילה, היעדר כוכבים אמריקאים לא היה קריטי. לואיס הבריטי ואחריו ויטלי קליצ'קו מאוקראינה נחשבו למתאגרפים אטרקטיבים, אבל פרישתם הותירה חלל עצום. הקרב שנערך השנה בין בירד לוולדימיר קליצ'קו על תואר ה-IBF משך אמנם 14 אלף צופים, בעוד ניקולאי ולוייב הענק (2.11 מטרים) "יובא" החודש לארצות הברית על ידי דון קינג ושמר על תואר ה-WBA לעיני 13 אלף צופים, אבל המספרים מרמים. מאז שנות ה-70' קרבות האגרוף הפכו למקום שבו טוב להיראות: גן עדן לסלבריטאים ואנשי עסקים, פחות לחובבי הספורט.
חוץ מזה, ערבים שכאלו כוללים מספר אירועים, ולפחות שלושה מהקרבות במשקלים נמוכים יותר שנערכו בערב הקרב של ולוייב נחשבים אטרקטיבים יותר.
שלם וצפה הרס אותנו
הפעם האחרונה שאחד התארים (WBC) החליף ידיים היתה באוגוסט, כשמסקייב ניצח את האסים רחמאן, האלוף האמריקאי האחרון, בלאס וגאס. רק 8,842 צופים שילמו בין 100 ל-600 דולר כדי לצפות בקרב, והאמרגן בוב ארום הפסיד כמיליון דולר. רק 65 אלף בחרו לשלם 49.95 דולר כדי לצפות בו בטלוויזיה - מספר הרכישות הנמוך ביותר השנה של קרב אגרוף ששודר ברשת HBO. לשם השוואה, מקום אחד בלבד לפניו מדורג הקרב בין מרקו אנטוניו באררה, אלוף ה-WBC במשקל סופר נוצה, לרוקי חוארז, עם 165 אלף רכישות.
ב-HBO מעדיפים לעתים כלל לא לפרסם את הנתונים המעליבים לעומת ימי השיא. 1.99 מיליון האנשים שהזמינו ב-1997 את הקרב בין טייסון לאיוונדר הוליפילד, 1.8 המיליון שהזמינו את הקרב בין טייסון ללואיס כעבור שש שנים. מחיר הכרטיסים ב-2002 האמיר עד ל-2,400 דולר, וההכנסה הכוללת הגיעה ליותר מ-100 מיליון דולר. ב-1996 קיים טייסון שלושה קרבות, שהכניסו לטלוויזיה 175 מיליון דולר. ההכנסה משלושת הקרבות הגדולים ביותר ב-2005 הסתכמה ב-69 מיליון דולר.
אותם שידורי "שלם וצפה", שהשתלטו על האיגרוף, נחשבים לחלק מהבעיה, שכן הילדים בארצות הברית נחשפו לאורך השנים פחות ופחות לאיגרוף איכותי. במקום, הם הירבו לראות פוטבול וכדורסל, ונמשכו למקצועות הללו. גם כואבים פחות פיסית, גם רווחיים הרבה יותר לספורטאי טוב, שלא נמנה בין הבכירים בעולם. "יש כאן מתאגרפים עם פוטנציאל נהדר", אמר במרירות פרשן האגרוף לארי מרצ'אנט, "אבל הם משחקים כפאוור-פורוורד באן.בי.אי או כליין-באקר באן.אף.אל". אפילו לואיס הודה: "אם הייתי גדל בארצות הברית עם תרבות הפוטבול והכדורסל, ייתכן שלא הייתי מתאגרף".
לחבוט בסוכן ביטוח
21 חודשים עברו מאז שהוליפילד הפסיד בפעם השלישית ברציפות - התקופה הרעה בקריירה שלו - עד שחזר לזירה. זה קרה לפני חודשיים, בדאלאס. הוליפילד כבר בן 43, ללא ניצחון מאז יוני 2002. היריב, ג'רמי בייטס, כבר הספיק לפרוש והחל בינואר לעבוד כסוכן ביטוח. זה לא מנע מ-8,000 צופים להגיע כדי לצפות באלוף העולם לשעבר, שניצח בנוק-אאוט בסיבוב השני.
לא פלא שהציבור האמריקאי נאחז בגיבורים ישנים כהוליפילד וטייסון, כשאין חדשים. קינג כבר הודה כי "האגרוף חייב למצוא כוכב חדש", ולואיס ניתח: "למתמודדים הנוכחיים אין את הדרוש, אין להם אישיות. בתקופתי היו שני גיבורים בעלי אופי שונה והיה משהו עבור כל אוהד. הציבור תמיד הזדהה עם מישהו. טוב לדעת שאנשים מבינים שהייתי האלוף הגדול האמיתי האחרון, אבל אני מרגיש רע עבור הספורט".
"לא משנה כמה מתאגרפים מצוינים יש במשקלים האחרים, מה שקורה במשקל הכבד הוא האינדיקציה של מה שקורה בספורט הזה, וכרגע אין שם ממה להתלהב", מודה פרנק מאלוני, האמרגן של הבריטי. "מדובר אמנם במחזוריות ובסוף מישהו יגיע כדי להדליק את הלפיד שכבה, אבל בינתיים המצב די עגום".
שלום, מי אתם?
אלופי העולם במשקל כבד:
ניקולאי ולוייב
רוסי, אלוף מטעם ה-WBA
זכה בתואר בדצמבר 2005, מול ג'ון רואיז (ארה"ב)
מספר הפעמים שהגן על התואר: 2
סרגיי ליאחוביץ'
בלארוסי, אלוף מטעם ה-WBO
זכה בתואר באפריל 2006, מול לאמון ברוסטר (ארה"ב)
מספר הפעמים שהגן על התואר: 0
ולדימיר קליצ'קו
אוקראיני, אלוף מטעם ה-IBF
זכה בתואר באפריל 2006, מול כריס בירד (ארה"ב)
מספר הפעמים שהגן על התואר: 0
אולג מסקייב
קזחי, אלוף מטעם ה-WBC
זכה בתואר באוגוסט 2006, מול האסים רחמן (ארה"ב)
מספר הפעמים שהגן על התואר: 0
חברים, אתם חסרים
המתאגרפים הבולטים ב-40 השנים האחרונות
מוחמד עלי (ארה"ב)
ג'ו פרייזר (ארה"ב)
ג'ורג' פורמן (ארה"ב)
לארי הולמס (ארה"ב)
מייק טייסון (ארה"ב)
איוונדר הוליפילד (ארה"ב)
רידיק בו (ארה"ב)
לנוקס לואיס (בריטניה)