צנוע וראוי

קשה לדעת מה עושה ניצחון במשחק בכורה למאמן שנזרק לתפקיד בעל כורחו, שלושה ימים לפני שעת השי"ן. האם הוא מעורר תיאבון לעוד, האם מאפשר להשלים עוד חתיכה בפאזל ולהמשיך הלאה, האם מותיר אותך אדיש? במקרה של אלון חזן, הניצחון המרשים של אשדוד בנתניה השאיר את מאמנה הטרי מפוכח ומלא לבטים.

חזן, אחד האנשים הכי אמיתיים בעסק הזה, לא לקח קרדיט על ההישג והעניק אותו בשמחה ליוסי מזרחי. שייע פייגנבוים, ושאר היורשים האולטימטיבים כאן, כבר היו עושים מניצחון כזה קמפיין שלם. חזן גם הבהיר ששום דבר לא השתנה מבחינתו אחרי 90 דקות ראשונות על הקווים. הוא עדיין רואה את עצמו כסתימה. זמנית או קבועה, זאת השאלה המרכזית.

קשה לחשוב על סיבה אחת הגיונית שתמנע מחזן להיות מאמן מצליח. הוא מבין כדורגל, שוחה בביצה המקומית מספיק שנים, אינטליגנט, ראה עולם ונהנה מהדרת כבוד ששמורה למתי מעט. פתיחת קריירת אימון דווקא באשדוד גם נותנת לו נקודת זינוק מבטיחה. מזרחי סידר לו סגל מאוזן, קבוצה מאומנת עד קנאה, רמת ציפיות שפויה ובעלים (בן זקן) שהפך לחלום הרטוב של כל מאמן.

אז חזן יכול לעשות את זה. אלא שלכדורגל הישראלי אין כרגע צורך דחוף בכך. גיא לוי נוסק, גיא לוזון ממשיך לקיים, אלי אוחנה הופך למצליחן, רוני לוי מסתדר גם בזירה האירופית, ניצן שירזי עוד ייצא מהשכונה ולוותיקים כמו קשטן, גרנט, אלי כהן וגוטמן עדיין יש מה למכור. השמות הללו מסדרים לכדורגל המקומי שדרת אימון יציבה, מגוונת ובעיקר מבטיחה, שספק אם חזן יצליח לבלוט בה או לתרום דבר ייחודי.

לעומת זאת, חזן עשוי להיות הדבר הכי מבטיח כאן בכל הקשור לניהול קבוצה. לא עוד אברהם לוי או מוני הראל, אלא מנהל ספורטיווי דוגמת מיאטוביץ' בריאל או בגיריסטיין בברצלונה. הקבוצות הגדולות של ישראל לא יכולות להיתקע עם אנשים כמו אלי דריקס או ולדימיר שקלאר, שלעולם ייחסר להם החצי השני (או כדורגל, או ניהול). הבעלים הגדולים משוועים להבטחות כמו חזן, שיחסכו להם את הצורך לטפל בפיטורי דוברת או מאמן ארגנטינאי כושל שספק אם איש יודע מדוע מונה מלכתחילה לתפקיד.

מאחר שכל הכדורגלנים הגדולים כאן ברחו מתפקיד המנהל הספורטיבי, ומאחר שגיורא שפיגל עדיין טרוד בכתיבת תכניות אימון ל-500 השנים הבאות, טוב יעשה חזן אם ייקח עליו את האתגר העצום הזה.