כולם שמחים על שער הניצחון, חוץ מטגה

בשעה אחת בצהריים, 16 שעות לאחר שהבקיע את שער הניצחון לנבחרת ישראל הצעירה מול צרפת, חזר אמיר טגה ליציעים הריקים במגרש בהרצליה. "רק עכשיו אני קולט מה עשינו", משחזר קשר מכבי נתניה לבקשת כתב "חדשות הספורט" את השער ההיסטורי שהעלה את ישראל לאליפות אירופה. "היציע היה מלא. אבירם ברוכיאן היה פה ומסר לטוטו תמוז", הוא מסמן, מתעלם מהדממה במגרש וחודר שוב לרחבה. "קראתי לטוטו 'תוציא לי רוחב'. הכדור פגע בשחקן צרפתי, הגיע אלי ונכנס פנימה. בדיוק כאן בעטתי".

בנקודה זאת הוא עוצר, תולש חתיכת דשא שתישמר למזכרת ומכניס לכיס. אחרי שכבש, טגה לא ידע לאן לרוץ. בעוד הזיקוקים חורכים את שמי הרצליה, הוא עצר והרים את ידיו מעלה: "אחי ראה אותי כובש מהשמים, אני בטוח", הוא אומר. בזמן שחבריו נערמו אלה על אלה, הרגיש טגה ש"משהו מונע ממני לשמוח".

לפני כחודשיים נמצא ללא רוח חיים אחיו הקטן, אבי, בן 16. טרגדיה כזאת אמורה לפרק כל אדם בוגר ויציב, לא כל שכן בחור כמו טגה: בן 21, עלה בגיל שש מאתיופיה, גדל בקראוונים של חצרות יסף. דק, צנום, נעים.

ברגעים הראשונים אחרי הבקעת השער, הוא עוד חייך. "שמחתי בשביל הקהל. אין הרבה רגעים בחיים שאני מרגיש שייכות למדינה. מתי אני שר את ההמנון? מתי אתה זוכה להכניס מדינה שלמה לאקסטזה? אתה יודע מה זה לשמח אנשים? לגרום להם לחייך?".

אולם ברדתו לחדר ההלבשה משהו הפריע לו. "היו חגיגות בחדר הלבשה, שחקנים קפצו, אז הצטרפתי אליהם. אבל זו היתה סתם העמדת פנים, צביעות", הוא מספר.

החברים לנבחרת יצאו לשתות, אבל טגה התקלח מהר ונסע הביתה, לקרית עקרון. "רק רציתי להיות עם המשפחה, זה הדבר היחיד שעניין אותי", הוא מספר. "אני מרגיש שכל השמחה הזאת, זה לא אמיתי. אני כאילו חי בסרט וכולם מסביבי צוחקים. אבל הקבר של אחי והבית של המשפחה - זו המציאות".

המשפחה זה הדבר שהכי חשוב לטגה. לפני שלוש שנים קיעקע את האותיות הראשונות של שמות הוריו על צווארו, ועטף אותן בלב.

"זאת היתה הכרת תודה על כל מה שהם עושים בשבילי, אני מעריץ אותם", הוא אומר. החלום שלו זה לטוס עמם לטיול שורשים באתיופיה. אביו, טגניה, הוא גנן בבית החולים "קפלן", מתעורר כל יום בשלוש וחצי לפנות בוקר. אתמול סיפר האב שאנשים חיבקו אותו בעבודה ואמרו לו תודה: "הבן שלי הבקיע, לא אני", השיב להם. אמו, לאווטה, מובטלת מאז נולדה בתם השביעית עינב לפני שלוש שנים. "מעון עולה אלף שקל, אז היא העדיפה להישאר בבית", מסביר טגה.

מאז מותו של אבי, בני משפחת טגה לא צופים בטלוויזיה בבית. אתמול, לפני המשחק, הביאה אחותה של האם טלוויזיה קטנה. לאחר שהבקיע את השער, הטלוויזיה הזמנית נשברה בלהט השמחה.

עד 9 באוגוסט הם היו שבעה: אמיר ואבי; האח הגדול אורי, אקדמאי; האח רוני, לוחם ביחידה מובחרות; האחות חנה, חיילת מג"ב ועוד שתי אחיות קטנות. טגה רק אומר את שמותיהם, והדמעות כבר ניגרות. כשהוא מתחיל להיזכר באבי, נשימתו נעתקת. לאחיו היה כיסא קבוע במגרש הביתי של מכבי נתניה, ובמהלך משחקים נהג טגה להביט לעברו..

עד כמה מופנם טגה, תעיד העובדה שבאותם שלושה ימים המשיך להתאמן, חברים בקבוצה לא ידעו מה עובר עליו. אבל אחרי ההלוויה, הפסיק לשחק כדורגל, ישב בחוץ חודש. ביקש להכיל את הטרגדיה בתחומי המשפחה. "אני מעדיף שלא ידברו על זה ולא יזכירו. כשמישהו מדבר, אני מיד עם דמעות. בחוץ אני מתנהג רגיל, אבל האווירה בבית קשה".

הימים הקשים הם ערבי שישי, לפני הקידוש וגם אחריו. "פתאום מישהו זורק משהו על אבי, והכל מתפרץ החוצה", מספר טגה. "יש רגעים שאני לא מבין שהוא לא חי. למשל, הייתי רגיל לעשות קניות ורגע לפני שמגיע הביתה להתקשר לאמא ולבקש ממנה להגיד לאבי לרדת לעזור לי להרים את הדברים. שבוע שעבר התקשרתי הביתה אחרי הקניות, ואיך שפתחתי את הפה הבנתי מה אני הולך להגיד. בשנייה האחרונה שיניתי נושא".

בשבועיים האחרונים הוא התחיל לחזור לכושר. רק כשהרגיש שהוא מחלים לגמרי מהפציעה, נענה טגה לבקשת מאמן הנבחרת, גיא לוי, לחזור לסגל. "לא רציתי לתפוס מקום של מישהו אחר", הוא אומר. שלשום התחמם דקות ארוכות במחצית השנייה. בדקה ה-88 זרק אותו לוי למגרש: "אל תעלה לי להתקפה אל תשתגע", ביקש. בנגיעה השנייה שלו בכדור, בדקה ה-93, הוא כבש את שער הניצחון. משוגע.

הקלישאה אומרת שבכדורגל הישראלי האתיופים בולטים בגיל נוער ונעלמים בקבוצות הבוגרות. אבל מאחר שטגה הוא מהכדורגלנים הבודדים שבמשך שעתיים של שיחה לא בחר להתחפר מאחורי אף קלישאה, התחושה היא שכמו בהצלחת הנבחרת, גם כאן הקלישאה תיטרף. מהחומרים שמרכיבים את חייו צומחים כישרונות: הוא רצה להיות כדורגלן, לפני שבכלל שיחק בקבוצה; תמיד שיחק עם השנתונים הגדולים במכבי נתניה; הוא העביר את ילדותו בפנימיית "אורט" בנתניה.

לטגה גם תודעה חברתית - ער לפער שנוצר בין דור ההורים לילדים בעדה ולא סובל שאומרים על האתיופים "נחמדים" ("מתייחסים אלינו כצנועים, שקטים, לא מזיקים ולא מועילים. זה מטריף אותי"); הוא ספג קללות במשך חצי עונה מהקהל של נתניה בעונת הירידה לפני שנתיים, על שתפס את מקומם של שחקני הנבחרת בהרכב.

אבל האירועים האלה, הוא בטוח, חישלו אותו. הוא הבין שבאופן שבו התנהלו חייו, ייאוש זו זכות שנלקחה ממנו. ואחרי שיושבים אתו למיץ תפוזים, רצים לידו בדשא של הרצליה ומביטים בתמונתו היחידה של אבי שהודבקה לתפילת הדרך ברכבו של טגה, ברור מדוע אומרים על דור השחקנים הנוכחי שהוא בעל מנטליות שונה מקודמיו. ואולי עכשיו אפשר להבין איך לעזאזל נבחרת ישראל הצעירה מעפילה לטורניר אליפות אירופה.