לפני יותר משבוע, במחזור הקודם של ה-NFL, חגגו שני שחקני ג'קסונוויל ג'אגוארס, ראשין מאת'יס ומרקוס סטראוד, חטיפה שביצעו לקוורטרבק של וושינגטון רדסקינס, מארק ברונל. הם עמדו אחד מול השני וביצעו ריקוד משעשע ומתוזמן היטב. תגובת השופטים לא איחרה להגיע - עונש של 15 יארד לאחור במהלך, מה שמרחיק את הקבוצה מקו השער של היריב ומקשה עליה להבקיע.
החוק שנכנס השנה ב-NFL הוא חד משמעי: אסור לשני שחקנים לחגוג בצוותא. לא אחרי טאצ'דאון, לא אחרי חטיפה, לא בכלל. זוהי רק אבולוציה של כמה שנים שהגיעה לשיאה בעונה הנוכחית. עד לפני מספר עונות עוד יכול היה טרל אואנס להוציא טוש מהנעל ולחתום על כדור פוטבול או לקחת את הפומפונים של המעודדות, ג'ו הורן מניו אורלינס החביא מכשיר טלפון נייד וחייג למשפחה לאחר טאצ'דאון שהבקיע, צ'אד ג'ונסון מסינסינטי קרע שלטים של אוהדי הקבוצות היריבות ולפול טגליאבו, הקומישינר הקודם, פשוט נמאס. אז הוא החליט לעשות לזה סוף.
במידה מסויימת, אפשר להבין את טגליאבו. במדינה שהזדעזעה חודשים ארוכים מהפטמה של ג'נט ג'קסון רואים בחינוך ערך עליון. אם החליטו ב-NFL שהחגיגות הללו משחיתות את הנוער, SO BE IT. הבעיה היא שלקחו את זה צעד אחד קדימה. לחגיגות של סטראוד ומאת'יס לא הייתה שום השפעה על המשחק, לא הייתה התגרות ביריב, לא הייתה תנועה מגונה. זה אפילו לא היה אינסטינקט, זה היה ריקוד שעבדו עליו לא מעט לפני כן. וזה היה עונש של 15 יארד.
במקביל עובדים גם ב-NBA על מסגרת חדשה. זה החל בקוד הלבוש בשנה שעברה, שמחייב את שחקני ה-NBA למשמעת גם מחוץ למגרש. אמנם, כל עוד סטיבן ג'קסון יורה מחוץ למועדוני חשפנות לא ממש משנה מה הוא לובש, אבל גם כאן, כמו ב-NFL - אפשר להבין את ההיגיון שמעביר המסר. הבעיה היא כשדייויד שטרן מחליט לקחת את כל העניין הזה רחוק עוד יותר, לא סתם לתחומי המגרש, אלא לתוך אזור הצבע. כל מי שימחה בפני השופטים מייד יקבל עבירה טכנית. השחקנים, החל מהיום, הופכים לרובוטים נטולי נשמה, או כמו שמכנים זאת שחקני הפוטבול: NFL-NO FUN LEAGUE.
עניין כלכלי ותו לא
ראשיד וואלאס הוא פרנואיד לא קטן. הוא יפתח את הפה על כל דבר - על השופטים, על החברים לקבוצה, על הקומישינר ובכלל על יחסי שחורים ולבנים בארה"ב. אבל זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. וואלאס נוטה לייחס את החוק החדש לעצמו. לשופטים, כך הוא חושב, נמאס לראות את הפרצוף המתרעם שלו אחרי עבירות.
לפי ההיסטוריה ורמת הסובלנות שיורדת כלפיו לכל אורך השנים הללו, יכול להיות שיש דברים בגו. בכל מקרה דבר אחד ברור כאן - אם מישהו היה צריך הוכחה שלהיות שחקן כדורסל או פוטבול זה לא כל כך כיף היום, הוא מקבל אותה בדיוק בניואנסים הקטנים האלה, שנוטלים ממך כל יצר פורקן, אלמנט כל כך הכרחי בספורט.
מכר השוהה בארה"ב ונמצא בקשר עם שחקן עבר מה-NFL מגלה שאותו אדם אמר לו שפוטבול עבורו מעולם לא היה משחק, אלא עבודה לכל דבר. "ספורט בארה"ב הוא כולו ביזנס. דאגתי לעתיד שלי, אבל לא היה כיף לבוא למגרש". האמריקאים מבחינים בין ביזנס לפלז'ר. הקרירות הצינית הזו הפכה אותם למעצמה מספר 1 בעולם. הרבה עסקים שעירבו אמוציות מצאו את עצמם עם חובות שהכחידו את קיומן. וחומת הפלדה הזו יכולה להיות מאוד מרושעת. רק בקיץ האחרון סגרה טנסי טייטאנס מליגת הפוטבול את הדלתות, תרתי משמע, בפני סטיב מקנייר, הקוורטרבק שהפך לסמל שלה ב-11 העונות האחרונות. מקנייר, שעניין החוזה שלו לא הוסדר, הגיע בקיץ להתאמן במועדון ולא הורשה להיכנס למגרש. בהנהלה קיבלו הוראה להתעלם ממנו, עד שעבר בבושת פנים לבולטימור. מקרה דומה קרה בליגת הבייסבול לג'ף באגוול מיוסטון, לאחר שנמסר לו שבגלל בעיות ביטוח הוא לא מורשה להתאמן בקבוצה. כשזה נוגע לאפשרות להפסיד כסף, אין סמלים. וכך גם אם מישהו במשרד הקומישינר חושב שחגיגות או מחאות קולניות ישמשו דוגמא רעה ויגרמו נזק בטווח הארוך.
ומה איתנו?
אבל בואו נודה בזה, שהשיטה הקפיטליסטית בכל זאת עובדת, לפחות מבחינת השחקנים. לכל אחד מאיתנו עוברת בראש המחשבה של "מה הוא בוכה? הוא ממילא מרוויח המון כסף". נגיד, לצורך הדיון, שאפשר לצפות מבן אדם שכל קליעה או תפיסה שלו מזרימה לו אלפי דולרים לחשבון הבנק שיידע לשלוט על יצריו, גם אם זה מדכא את הרגש.
הבעיה היא אצל הקהל. תרבות הצפיה בספורט בארה"ב שונה מזו שבשאר העולם. האמריקאים לא פנאטים כמו באירופה או בדרום אמריקה. הם לא יקפצו מהגג במקרה של הפסד, ובדרך כלל לא תראו הפרדת אוהדים ביציעים. הרעיון האמריקאי הוא שספורט הוא שואו. כשנגמר המשחק הם מתפזרים הביתה ושוכחים מההפסד כבר למחרת. הפיצוי שלהם מגיע בצורת הצגה בלתי נשכחת במשך יותר משלוש שעות בכל משחק, לפניו, במהלכו ואחריו. חלק מההצגה הזו מועבר דרך שפת הגוף של השחקנים, ואם הם לא שמחים, גם הצופים לא שמחים.
שלא תטעו - הפופולאריות של ה-NFL מעולם לא הייתה גדולה יותר. קבוצות כמו אטלנטה ואריזונה, שנהגו לשחק מול יציעים חצי ריקים, מוכרות את כל מלאי הכרטיסים בכל שבוע. גם ל-NBA תהודה עצומה יחסית למה שהיה שם עד לפני שלוש שנים. מבחינת הליגות, נראה כרגע שהן עושות את הדבר הנכון. אלא שקשה לדעת כרגע איפה זה ייעצר. אחרי הכל, השלב הבא יהיה איסור ריטואלים כמו היי פייב בעת הצגת השחקנים או וטו על ריצה של שחקני פוטבול אל הקהל אחרי טאצ'דאון. אולי רק כשהאוהדים יאבדו גם הם את הכיף, יבינו האדונים שטרן ורוג'ר גודל, הקומישינר החדש של ה-NFL, כמה חיוני בספורט הוא האלמנט הזה של שמחת חיים.