אוי, כמה שזה קרוב

לפני פחות מחודשיים, מוגלית ואלמונית, פתחה הנבחרת של גיא לוי את קמפיין הבזק שלה ליורו 2007. זה קרה נגד נבחרת וויילס, בעיירה הולנדית שאת שמה קצת קשה לבטא, בנוכחות עשרה אוהדים וולשים וגם שני הורים ישראלים מסורים, שטסו בעקבות ילדיהם כדי לוודא שילבשו סוודר ויהנו מקצת אווירה ביתית. פנדל של ליאור רפאלוב בדקה ה-78 הכריע את המותחן בתוצאה 2:3 והצית את הלהבה שתבער הערב באיצטדיון העירוני בהרצליה. בטריבונה יישבו הפעם 8,000 צופים מוטרפים, שמריחים היסטוריה. והיסטריה.

זה כל כך קרוב עד שזה מפחיד. האמת היא שקשה לזכור מתי הגיעה נבחרת ישראלית למשחק העפלה מכריע כשהיא במצב כל כך טוב. נגד קולומביה ברמת גן נזקקו השי"ן-גימ"לים לניצחון מינימלי. בשני המפגשים הקובעים מול האוסטרים נזקקו הקבוצות של שרף ונילסן לניצחון. אפילו הקדנציה הראשונה של גרנט התנקזה איכשהו לכדי משחק בסלובניה שניצחון חוץ בו היה שווה הצלבה. בפעם היחידה שביקרנו בהצלבה אירופית, נדרשו הפטישים בכחול-לבן לניצחון 0:6 בקופנהאגן כדי לסדר לעצמם מקום ביורו. איכשהו זה לא קרה.

המשחק בהרצליה נפתח הערב בתוצאה שמטיסה את ישראל להולנד. קבוצה שמתחילה את המשחק בתוצאה שמעלה אותה לטורניר המטרה היא פייבוריטית בהגדרה, ודאי כאשר היא משחקת בבית. כולם יודעים את זה. גיא לוי הכריז כמתבקש שהנבחרת שלו תלך על ניצחון - אין דרך אחרת להוציא לדרך משחק מהסוג הזה - אבל השאלה הגדולה היא לאיזה כיוון יפנו האינסטינקטים ברגליים של השחקנים. הם צעירים מאוד משום מה, כדורגלני הנבחרת הצעירה. מותר לקוות שהצעירות הזו לא תיתרגם לכדי בהלה מפני גודלו של הרגע, אלא דווקא לרומנטיזציה של המשחק. עם תום אלמדון, דקל קינן ושי מימון מאחור, מותר לשורת הכישרונות ההתקפיים שהתקבצה תחת ידיו של לוי לשעוט קדימה ולהתפוצץ על המגרש לכדי ערב שלא יישכח לעולם. מידת האקסטזה הפוטנציאלית? תחשבו על הגול של בן סהר בקון כפול 8,000, כפול הנצח.

בפעם שעברה שבה נזקקה הנבחרת ל-0:0, ממש לא מזמן, נגד טורקיה בשלב המקדים, היא נדחקה לשחק עליו ואכן חילצה אותו בסופו של דבר, למורת רוחו של גיא לוי. אבל זה היה בחוץ, ונגד הנבחרת הצרפתית הפנטסטית שראינו בשבת, ממילא אין טעם לשחק בונקר.

זה לא יחזיק מעמד. תחושת הבטן אומרת שכאשר בן סהר וליאור רפאלוב יושיבו בעוד חמישים שנה נכדים על הברכיים, הם יספרו להם סיפור שלא נגמר ב-0:0.