די להתעמרות

גיא לוי לא היה שותף לחגיגות אחרי התיקו אפס שחילצה הנבחרת שלו בטורקיה בחודש שעבר, במשחק שהעלה אותו מהבית המוקדם לשלב הפלייאוף הנוכחי. בראיונות אחרי המשחק הרבה להסתייג מהדרך שבה הושגה התוצאה המבוקשת, הביע געגוע ל"משחק הרגיל שלנו", ואז התפנה להמשך הסאגה המעייפת מול הרס"ר הלאומי (כולל רכישת בקבוק יין כמתנת פיוס, השד יודע למה דווקא מצדו ולא להפך). אשרי הנבחרת שיש לה מאמן כזה.

ואשרינו אנחנו. לא רק שהצטרפנו סוף-סוף בהמונינו להייפ הבינלאומי סביב הנבחרות הצעירות (אירופה משוגעת עליהן כבר כמה שנים טובות, כפי שהוכיחו גם היציעים הגדושים באיצטדיון בקון), אלא שזכינו לחוות זאת באמצעות נבחרת מקסימה בכל פרמטר. "המשחק הרגיל" שלה, מתברר, הוא כדורגל אסרטיבי, התקפי, שאפתני ואגרסיבי בדיוק במידה הרצויה. השער של בן סהר (מה זה העילוי הזה?), אחרי התקפת מעבר מתואמת, הוא אחד המרגשים שהבקיע הכדורגל הישראלי מאז ההצטרפות ליבשת, בדיוק בגלל שגילם בצורה מושלמת את כל המאפיינים הללו.

זאת נבחרת שהיא בכלל נס ספורטיבי. מילא שהתמודדה בכבוד מול אחת ממעצמות הכדורגל הגדולות בעולם, שמאגר השחקנים הפוטנציאלי שלה אינו רק אוכלוסיה הגדולה פי עשרה מאוכלוסיית ישראל, אלא כולל גם אספקה קבועה מגואנדלופ והסביבה. מילא שזכתה לאפס עזרה מהמאמן של הבוגרת, ולא הרבה יותר מזה מראשי ההתאחדות האימפוטנטית שאותם היא מייצגת (ברביעי הקרוב כבר תראו אותם בהרכב מלא בהרצליה, נפוחים כטווסים שמריחים פתאום הישג שאפשר להתכבד בו). מעל הכל, היא מתמודדת עם ליגת העל החולנית שלנו, על הנהלותיה ההיסטריות ומאמניה המפוחדים.

בצד הצרפתי, יואן גורקף (שנוכחותו הלא נעימה נחסכה מאיתנו אתמול מחמת פציעה) פותח בגיל 18 בהרכב של מילאן, וכרים בנזימה מוביל באותו גיל את הקישור של ליון. זה חלק ממהלך עולמי של העברת אחריות לטאלנטים הצעירים בשלב מוקדם, פועל יוצא של המצוד הבלתי פוסק אחר כישרונות מניבים. אצלנו אלי כהן לא ינוח ולא ישקוט עד שילהק את הזר החמישי שלו, ובינתיים ייבש את עומר פרץ ורועי דיין לטובת כל מיני מרדיקוביצ'ים בשקל. כהן הוא רק משל. סביר להניח שאם בן סהר היה נשאר בוולפסון היה צפוי לו עתיד דומה לזה של, נאמר, גילי ורמוט. תשאלו את גיבורי הרגע רפאלוב, אלמדון וברוכיאן, או אפילו את ההוא שהציל אתמול במוסקבה את קשטן.