מסירים את הכפפות

האמריקאים לוקחים את הספורט בקלות יחסית. הם משופעים בהומור עצמי, באווירת זחיחות יחסית אחרי הפסדים, והתאבדויות אחרי תבוסות בנוסח ברזיל 1950 הן לא מחזה שכיח בארה"ב. אבל גם בארצו של הדוד סאם מסירים לפעמים את הכפפות, תרתי משמע, והתוצאות כואבות.

טרל אואנס נגד ג'ף גארסיה - טרל אואנס הוא אחת הדמויות השערורייתיות היום בליגת הפוטבול. השבוע הוא שב לכותרות לאחר שנטען שהוא ניסה להתאבד, לאחר שבלע כמות מוגזמת של כדורים משככי כאבים. השחקן הכחיש ומשטרת דאלאס חזרה בה מהטענה, אבל היה זה רק עוד פרק קטן בסדרת סכסוכים של אואנס, שקודם רב עם כל העולם ואחר כך גם עם עצמו.

אואנס החל לפני עשר שנים את דרכו בסן פרנסיסקו פורטי ניינרס. ב-2001, לאחר שהקבוצה הגיעה למאזן מצוין של 4:12 אבל הפסידה לגרין ביי בסיבוב הראשון בפלייאוף, החלו חילוקי הדעות בין אואנס למאמן, סטיב מריוצ'י, ולקוורטרבק שלו, ג'ף גארסיה. ב-2002 חבר יחד עם גארסיה לקאמבק השני בטיבו בהיסטוריה של הפלייאוף, חזרה מפיגור 38:14 לניצחון 38:41 על ניו יורק ג'איינטס. אבל בסיום אותה עונה החל אואנס לבעור, והיחסים החלו להתערער.

ב-2004, לאחר שאואנס עזב את הפורטי ניינרס לפילדלפיה איגלס, הוא טען בראיון למגזין "פלייבוי" שגארסיה הוא הומוסקסואל. אואנס המשיך לטעון זאת בעוד מספר ראיונות, כשהעובדה שגארסיה יצא עם נערת השנה של פלייבוי, כרמלה דה סזארה, לא הפריעה לו. אחר כך הוא עבר לפילדלפיה, שם הסתכסך עם הקוורטרבק דונובן מקנאב והמאמן אנדי ריד. גם בדאלאס הספיק כבר להיקלע לתקריות עם המאמן ביל פארסלס, וגם, כאמור, עם עצמו.


ג'ון רוקר נגד העיר ניו יורק - כשיום אחד ירכיבו בארה"ב את רשימת האנשים הכי דפוקים ששיחקו בה בספורט המקצועני, לג'ון רוקר, המגיש של אטלנטה ברייבס, יהיה מקום בעשירייה הראשונה. רוקר, שהתעמת לא אחת עם אוהדים ושחקנים מהקבוצות היריבות, התראיין ל"ספורטס אילוסטרייטד" בשנת 2000, זמן קצר לאחר שהברייבס הודחו על ידי הניו יורק מטס מסדרת הפלייאוף. זה קרה רגע לפני ה"סאבוויי סירייס" – סדרת גמר הבייסבול בין הניו יורק יאנקיז למטס.

"זו העיר הכי לחוצה ומפחידה שראיתי. אתה מרגיש כאילו אתה בביירות. ילדים עם שיער צבוע בסגול, הומואים נושאי איידס, בנות 20 שהן אימהות לארבעה ילדים ואסירים משוחררים בכל פינה". הוא גם לעג לאנשים ממוצא אסייתי, ולחבר קבוצתו רנדל סיימון, השחור בצבעו, קרא "קוף שמן". הוא חזר לשחק בניו יורק ביוני 2000, כש-700 שוטרים, כמות שיא בספורט האמריקאי, מאבטחים את המשחק ומונעים מאוהדי המטס הזועמים לפגוע בו. למרות שהתנצל לאחר מכן, הקריירה שלו דעכה, עד שהגיעה לסיומה ב-2002. במהלך השנה הנוכחית דיבר רוקר על חופש הביטוי, ותקף את הקומישינר של איגוד הבייסבול, באד זליג, ואת האנשים העוסקים בענף.

עומאר ויזקל נגד חוזה מסה - עומאר ויזקל וחוזה מסה היו פעם חברים טובים. שניהם היו חלק מרכזי בקבוצה הנהדרת של קליבלנד באמצע שנות התשעים, שהגיעה פעמיים לוורלד-סיריס. ויסקל היה שורט-סטופ משובח וגולד גלאבר (שחקן ההגנה של השנה בעמדה) קבוע, ומסה היה אחד הקלוזרים האימתניים בליגה. השניים היו ביחסים מצוינים מחוץ למגרש - הנשים שלהם היו עושות קניות יחד, והילדים של מסה היו עושים בייביסיטר על התינוק של ויזקל.

האידיליה הסתיימה באביב של 1998. במשחק אימון פנימי חבט ויסקל הום-ראן על זריקה של מסה וחגג בסדרה של הנפות ידיים, שנראו מוגזמות ומזלזלות בעיני הפיצ'ר. מסה הודיע לויסקל שבפעם הבאה שהוא יחבוט מולו הוא מתכוון לפוצץ אותו, ועמד במילתו כשנה לאחר מכן, כששיחק מול קליבלנד במדי סיאטל. ויזקל ספג וזכר. את העצבים שלו הוא שיחרר בספרו האוטוביוגרפי, שיצא בשנת 2002, שבו האשים את מסה בהפסד של האינדיאנס בוורלד-סיריס של 1997. בתגובה מסה נשבע לפגוע בויסקל בכל אחת מהפעמים שהוא יעמוד מולו: "אני לא אזרוק לו על הראש", הוא אמר. "אבל אני אפגע בו, ואם הוא ירוץ לעברי, אני אהרוג אותו. אם הוא ינסה להתנצל בפניי אני אכניס לו אגרוף ישר לפרצוף, ואז אני אהרוג אותו".

רוג'ר קלמנס נגד מייק פיאצה - המגיש רוג'ר קלמנס אף פעם לא סבל את התופס מייק פיאצה. אולי זה היה בגלל השיער המגודל והתדמית המלוקקת של התופס של המטס, ואולי בגלל הגראנד סלאם שלו נגד הרוקט במשחק בין היאנקיס למטס בתחילת העונה בשנת 2000. מאיזו סיבה שלא תהיה, קלמנס החליט להראות לפיאצה מה הוא חושב עליו, ובפעם הבאה שהשניים נפגשו, כחודש אחרי אותו גראנד סלאם, קלמנס כבר לא נתן לפיאצה אפשרות לחבוט בכדור ושלח לו טיל ישר לראש.

לאחר המשחק פיאצה ביקר בחריפות את קלמנס והאווירה בין שני המועדונים של ניו יורק התלהטה, והגיעה לנקודת שיא באוקטובר לאחר ששתי הקבוצות העפילו לוורלד-סיריס. קלמנס הגיש את המשחק השני בסדרה, ואחרי שפסל את שני החובטים הראשונים של המטס הגיע תורו של פיאצה לחבוט. 56,000 האוהדים ביאנקי-סטדיום עצרו את נשימתם לקראת הזריקה של קלמנס, שניפצה את המחבט של פיאצה, וכתוצאה מכך הכדור התגלגל לאורך קו הבסיס הראשון.

פיאצה החל לרוץ לכיוון הבסיס הראשון, אבל הרוקט לא התכוון לתת לו להגיע לשם. הוא הרים חתיכה משברי המחבט שעפו לעברו וזרק אותה לכיוונו של פיאצה ההמום. באותו רגע שיחררו שחקני ומאמני שתי הקבוצות את כל הכעס שצברו אחד כלפי השני לאורך כל העונה ופתחו בתגרה המונית. שני הספסלים התרוקנו מיושביהם והבלאגן חגג. כשהמשחק חודש לבסוף היאנקיס פתחו פער של שש ריצות, וגם קאמבק מאוחר של המטס באינינג התשיעי (כולל הומר של פיאצה) לא עזר להם. היאנקיס המשיכו לניצחון 1:4 בסדרה ואליפות שלישית ברציפות.

ביל בליצ'יק נגד ביל פארסלס - דומה שכמעט באף מקום בספורט בארה"ב אין נאמנות גדולה מזו שיש בין מאמני האן.אף.אל. והצוות שלהם. כשמאמן ראשי עובר קבוצה, הוא לוקח איתו לפעמים את כל עוזריו, ולעתים קרובות יותר רק את הבכירים שבהם. מהסיבה הזו הרגיש ביל פארסלס, מגדולי המאמנים בליגה אי פעם, נבגד באותו יום ב-1999. פארסלס גידל תחתיו את ביל בליצ'יק, מתאם ההגנה שלו, במשך שנים. למעט תקופה שבה היה בליצ'יק מאמן ראשי בקליבלנד בין 1991 ל-1995, הוא עבד תחת פארסלס בכל הקבוצות בהן אימן מ-1985. ב-1999 העלו הניו יורק ג'טס, קבוצתם של השניים אז, הצעה: פארסלס, שמאס באימון, יהיה מנג'ר על, בליצ'יק יעבוד תחתיו כמאמן (מה שבעצם קרה בפועל מאז 1997). הכל היה ערוך ומוכן לעבודה לקראת העונה הבאה, אבל לאחר יום אחד בלבד בתפקיד בליצ'יק הפתיע כשהודיע שהוא מתפטר, בדרך למשרה בניו אינגלנד פטריוטס.

פארסלס, שכבר היה מסוכסך בעצמו עם הפטריוטס לאחר מריבה מתוקשרת עם הבעלים רוברט קראפט ב-1996, הרגיש נבגד. השניים היו צ'ילבות רציניות במשך מספר שנים. ב-2003 נפגשו דאלאס קאובויז, אותם אימן פארסלס, עם הפטריוטס. כל המצלמות היו על השניים, שלפחות למראית עין איחו את הקרעים עם לחיצות ידיים חמות וחיבוקים. אבל היחסים ביניהם כבר לא יחזרו להיות כשהיו.


פרנק תומאס שיחק בשיקאגו וייט-סוקס במשך 16 שנים, שבהן הוא היה למעשה הפנים של המועדון. הוא רשם חמש הופעות באול-סטאר ושני תארי MVP, ודורג במקום הראשון בכל הזמנים בהיסטוריה של הוייט-סוקס בכמעט כל קטגוריה התקפית שקיימת (וצריך לזכור שמדובר כאן בקבוצה שקיימת למעלה ממאה שנה).

בשנה שעברה זכתה הקבוצה מהצד הדרומי של שיקאגו באליפות ראשונה מאז 1917, ולכאורה היה מדובר בהפי-אנד עבור תומאס, אבל למעשה החלק שלו באליפות היה מזערי למדי. הוא היה פצוע רוב העונה ושותף ב-34 משחקים בלבד. בסיום העונה הוייט-סוקס בחרו לוותר על תומאס, שנעלב מאוד מההחלטה וביקר את הנהלת הקבוצה בעיתונות על כך שהתייחסו אליו כמו אל שחקן זניח ולא כמו אל הסמל של המועדון. הג'נרל מנג'ר של הוייט-סוקס, קני וויליאמס, הגיב על הדברים בהתפרצות זעם שהוא ככל הנראה החזיק בבטן כמה שנים טובות: "הוא אידיוט, הוא אנוכי, ובגלל זה לא רצינו אותו ואנחנו לא מתגעגעים אליו", אמר. "אנחנו לא מתגעגעים לגישה שלו ולא לבכיינות שלו. ברוך שפטרנו".

אחרי שחתם בחורף האחרון באוקלנד על חוזה נמוך בצורה כמעט מגוחכת בהשוואה למספרים שלו לאורך השנים, הצליח תומאס להחיות את הקריירה הדועכת שלו. כל אחד מ-38 ההומרים שתומאס רשם העונה קירב אותו לתואר שחקן הקאמבק של השנה, אבל תהיו בטוחים שארבעת ההומרים שלו נגד הוייט-סוקס, במיוחד השניים ב-U.S סלולר פילד לפני שבועיים, היו בשבילו משהו מיוחד. במיוחד לאור העובדה שהם עזרו לאוקלנד לטאטא את שיקאגו בסדרה ובעצם לסתום את הגולל על העונה של הוייט-סוקס. רק אז ה"ביג הרט" יכול היה להרים את מבטו אל מושבי ההנהלה של האיצטדיון ולחייך לעבר קני וויליאמס. את הנקמה הפרטית שלו הוא השלים.

אחת האמרות היותר פופולריות בעולם הספורט היא "אני מוכן לעשות הכל בשביל מדליה". בינואר 1994 טוניה הארדינג לקחה את המשפט הזה קצת רחוק מדי, עד לתחום הפלילי.

הארדינג פרצה לתודעת עולם ההחלקה על הקרח בשנת 1991, כשזכתה באליפות ארה"ב. התחזיות ניבאו לה מדליית זהב באולימפיאדת החורף של 1992, אבל היא סיימה רק במקום הרביעי, כשבמקום השלישי סיימה חברתה לנבחרת ארה"ב ויריבתה הגדולה ננסי קריגן. בשנה שלאחר מכן קריגן כבר נחשבה למחליקה האמריקאית הבכירה, אבל הארדינג לא התכוונה לוותר בלי קרב. כחודש לפני אולימפיאדת החורף בלילהאמר שבנורבגיה ב-1994, בסיום תרגיל אימון במהלך אליפות ארה"ב, הסתער על קריגן תוקף אלמוני עם מוט ברזל ופצע אותה בברכה. בהיעדרה של קריגן הפצועה זכתה הארדינג באליפות והבטיחה את השתתפותה במשחקים האולימפיים.

זמן קצר לאחר האירוע נשבר התוקף בחקירת ה-FBI, והודה שנשלח לבצע את המשימה על ידי הארדינג ובעלה לשעבר. קריגן קיבלה אישור מיוחד להשתתף באולימפיאדה, ולאחר שהתאוששה במהירות מהפציעה נתנה הופעה הרואית וזכתה במדליית הכסף. הארדינג סיימה במקום השמיני, ולאחר סיום החקירה בנושא הורחקה מהתחרויות לכל החיים. ההופעה הפומבית האחרונה שלה היתה כמתאגרפת בתחרויות ראווה.

טוד ברטוזי נגד סטיב מור - הוקי קרח הוא ספורט אלים במיוחד, אבל בדרך כלל מדובר באלימות ממוסדת. עימות אגרופים בהוקי קרח, בו שחקנים מסירים את הכפפות, הוא דבר מקובל ואפילו מעודד בענף. לא כזו הייתה התקרית בין טוד ברטוזי מוונקובר קאנוקס וסטיב מור מקולורדו אוואלנש ב-8 במרץ 2004. שלושה שבועות לפני כן פצע מור את קפטן ונקובר, מרקוס נסלונד, בכניסה חזקה במרחב הפתוח (פגיעה בכוונה תחילה). בהוקי קרח דברים כאלה לא עוברים בשתיקה, מה גם שמור לא הושעה ממשחק. נסלונד סבל מזעזוע מוח והושבת לשלושה משחקים.

ברטוזי רשם בפנקס. במפגש הבא בין הקבוצות הוא התגרה במור, שהתעלם ממנו. ברגע שמור לא הבחין בו, ברטוזי דפק לו מחבט ישר לראש. כשהשניים נופלים לרצפת הקרח התערבו שחקני האוואלנש, אבל הנזק למור כבר נעשה: שבר בצוואר, זעזוע מוח עמוק, פגיעה במערכת העצבים וחתכים בפנים. ברטוזי התנצל לאחר מכן, אבל הליגה לא התרשמה, השעתה אותו לכל העונה כולל הפלייאוף וקנסה אותו בחצי מיליון דולר. מור תבע את ברטוזי בקולורדו, תביעה שהוסרה באוקטובר 2005 בשל דעת השופט כי המשפט צריך להיערך בוונקובר. הוא הודיע שהוא מתכוון להמשיך בהליכים.

בייב רות' נגד בוסטון - הארי פרייזי הוא האיש הכי מושמץ בבוסטון עד היום. פרייזי היה בעלי קבוצת הבייסבול של הרד סוקס בין השנים 1916 ל-1923, כשב-1919 הסתכסך עם כוכב הקבוצה, בייב רות', והעביר אותו לניו יורק יאנקיז בעבור נזיד עדשים. הבייב צמח להיות גדול שחקני הבייסבול בכל הזמנים, כשהיאנקיז זכו מאז ב-26 טבעות אליפות, יותר מכל קבוצה אחרת בספורט האמריקאי.

בוסטון, לעומת זאת, לא הצליחה עד 2004 לזכות בשום תואר. אחרי 1986, אז מנעה טעות טראגית של ביל באקנר, שחקן הבסיס הראשון, אליפות מהסוקס, כתב העיתונאי דן שונסי את הספר "קללת הבמבינו", ובו הוא עושה קשר מיסטי בין עזיבת הבייב את העיר לקללה שהטיל עליה בטרם נדד דרומה. ב-2004 יצא סרט הטלוויזיה, "הקללה הוסרה", המתעד את זכיית הרד סוקס באליפות.

היריבות בין הרד סוקס והיאנקיז תורגמה לא אחת לקטטות המוניות במגרש, כשבאחרונה שבהן, ב-2004, חבטו ג'ייסון וריטק מבוסטון ואלכס רודריגז מניו יורק אחד בשני, במה שהפך לתגרה המונית. רודריגז הפך לשנוא בוסטון מאז, והוקנט לא אחת על ידי שחקני הרד סוקס, ובראשם המגיש קורט שילינג.

ג'ו פרייז'ר נגד מוחמד עלי - בגדול, אם עלי היה חייב תודה למישהו על קריירת אגרוף מפוארת, המישהו הזה הוא ג'ו פרייזר. עלי סירב להתגייס למלחמת ויאטנאם, ובכך נשלל ממנו רשיון המתאגרף שלו. פרייז'ר, אלוף העולם מ-1968, תמך פומבית בחזרתו של המרחף כפרפר לזירה, וסייע לו לעשות קאמבק ב-1970. בתמורה תקף אותו עלי בכל פורום אפשרי, קרא עליו תיגר ואף כינה אותו "הדוד טום" (משת"פ של לבנים).

פרייז'ר נודה והוקע על ידי קהילת השחורים בארה"ב בעקבות ההסתה של עלי. ב-1971 הוא התנקם בעלי, שלח אותו לקנבס ושמר על תוארו כאלוף העולם. השניים, מוכים ומבוגרים, ערכו ביניהם עוד שני קרבות, שהמפורסם שבהם, ב-1975, כונה "הת'רילה במנילה" (המותחן במנילה). עלי ניצח כשהביא את יריבו לסף מוות. מאוחר יותר הוציא עלי ביוגרפיה ובה שיבח את יכולתו של פרייז'ר. זה לא עזר לריפוי היחסים בין השניים, כשפרייז'ר לא סלח לו עד היום, וסירב לפרגן לעלי גם כשזה הדליק את הלפיד האולימפי ב-1996. הבנות של השניים, אגב, התאגרפו אחת נגד השנייה.

הסכסוכים הגדולים של הכדורגל העולמי