וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מחלת הליגיונרים

1.10.2006 / 11:57

לרגל החג, וואלה! ספורט בודקת אם יש סיבה להתנצל בפני בלאט, קלינגר, אוואט ובלילי, שזוכים בחו"ל ליותר הערכה מאשר בישראל

בלאט, טעינו (שגיא ניר)

קשה לקבוע מה בדיוק גרם לנהירה ההמונית של מאמני הכדורסל הישראלים אל מחוץ לגבולות ארצנו. האם היה זה המשבר הכלכלי המתמשך בכדורסל המקומי, היעדר האתגר המקצועי בליגה בה האלופה ברורה ופרט לה יש בערך קבוצה וחצי, או שמא תחושת המיאוס מהעיסוק הכרוני בפוליטיקה של הביצה? מה שברור הוא, שהעובדה ששמונה מאמנים ישראלים יעבדו העונה מעבר לים היא תעודת עניות ליכולת של הכדורסל הישראלי לשמור על הכשרונות שלו קרוב לחזה. ובימים של חשבון נפש, הנה לנו עוד נקודה למחשבה.

המעבר המיוחצן של פיני גרשון לבירת יוון משך אפילו את העיתונאים הישראלים המנומנמים, שמיהרו לצפות בקאמבק הפלאי של המאמן עם הצבע האדום. מי שנשאר בצל, ממש כמו בימים ההם של תחילת העשור, היה מאמן ישראלי שכבר סיפק קבלות באירופה, דיוויד בלאט. האיש שעזב את הארץ עם תג שוליית הקוסם של גרשון, הספיק בשנתיים שחלפו מאז לזכות בשני תארים משמעותיים עם שתי קבוצות שונות, לקבל את המינוי היוקרתי של אימון נבחרת רוסיה, ולקינוח, להגיד "לא" למכבי תל אביב (גם אם מה שעמד בין הצדדים היה החוזה של המאמן בבנטון). ועדיין, דיוויד לא מצליח לזכות באהדה ובהערכה שמורעפות על פיני.

בלאט מעולם לא זכה למנת פרגון רבה במיוחד בישראל, בוודאי לא כמו איש הדובדבנים ואייקון התקשורת הכריזמטי. קראו לו חתרן, הסבירו את הדלתות שנפתחו בפניו בקשריו הענפים, ולא פעם טרחו להסביר שלאיש אין תעודת מאמן פורמלית, על אף שהוא נהג להעביר הרצאות בקורס המאמנים. אבל בלאט, ישראלי אבל גם אמריקאי, ציוני שמקפיד לצום ביום כיפור, ניצח את כולם. השילוב בין הקפדנות, הדוגמטיות והפוקר פייס האמריקאים לבין הפלפול, התחכום והסחבקיות הישראלית הפכו אותו לעוף נדיר במציאות של הספורט הישראלי. עד כדי כך נדיר, שהוא כבר לא כאן.

בלאט המאמן לא הבריק במכבי תל אביב, והעובדה הזאת, כמו גם הסכמה שלו לרדת בדרגה כדי לחגוג גביע אירופי עם פיני גרשון, קיבעו אותו בדעת הקהל הישראלי כמאמן שיוכל רק לגעת בטופ. לשמחתו, עבר אמן השליטה בפרטים והטקטיקן בחסד טרנספורמציה, כפי שגם הוא העיד בעבר. הזכיה המרשימה באליפות איטליה מסירה ממנו סופית את תואר "עוזר המאמן הטוב באירופה", שהוצמד לו בזכות החיבור עם גרשון במכבי, ואותו הוא שונא במיוחד.

שנתיים עברו מאז ויתר דיוויד בלאט על אימון נבחרת ישראל, כאשר התמודד עם יו"ר האיגוד שקרא לו בראש חוצות לטפס על הטריבונה אם לא יביא את הדיפלומה. בלאט נפגע אז, וכך גם הכבוד הלאומי, אבל בלעדיו, חזר הכדורסל הישראלי בחלוף התקופה לאותה נקודת שפל בדיוק. והפעם, האיש שבונה קבוצות אולי הכי טוב שאפשר, עושה זאת עם נבחרת אחרת, ובמעמד משודרג של מאמן שרחוק תואר יורוליג אחד מהיכל התהילה של מאמני אירופה.

אבל אל דאגה. בלאט הוא אדם משופשף ומנוסה מדי מכדי שהטינה מפעם תמנע ממנו לשכוח ולסלוח. ולכן, בפעם הבאה שהוא ינחת בנתב"ג, מוקף מיקרופונים ועיתונאים שישאלו אותו על התחושה של מאמן ישראלי מצליח בניכר, אולי כדאי שיחכו לו שם גם נציגי איגוד הכדורסל שלנו, ויאמרו "טעינו". הכדורסל הישראלי עוד עשוי להודות להם.

אוהב אותך, קלינגר. מרחוק (ליאור רדושיצקי)

חשבון נפש תמיד מתחיל בשאלה: במי פגעתי ולמה? כשעולים השמות במוחך אתה קולט מגמה: ככל שהבנאדם קרוב יותר ללבך, כך גוברת ההתעסקות בו ובמגרעותיו. ככה זה בחיים, דווקא בקרובים לך אתה פוגע. כל דו"ח משטרה שנתי, אם בארץ או בחו"ל, יציג את אותה תמונה: מרבית הפשעים, גם האלימים ביותר, מבוצעים בדרך כלל בתוך המשפחה. או על ידי שכן.

ניר קלינגר קרוב לליבי. הוא כמעט תמיד היה שם למעני. בין אם כשדחק עם הברך בקריית אליעזר, ובין אם כשחיפה על עוד חור של יעקב הילל. שלוש אליפויות ושני גביעים הניח כשחקן על שולחנו של כל אוהד, ובכך מיתג את מכבי ת"א שוב כמועדון מוביל. מפתיע להיזכר בזה היום, אבל גם כמאמן הוא חזר על אותו הדפוס והיה ליחיד שהצליח לגבור על כוחות השחור שפועלים בתוך המועדון מאז 1996. היחיד. נאמן לעצמו, ובדרכו המיוחדת והמוגבלת, הוא תמיד השיג את הגרוש ללירה.

אך אז השתלטה גם עליו הרעה החולה. קלינגר הישר והענייני החל לברוח מאחריות וגרוע מכל, שכח להכיר במגבלותיו. והוא ידע את זה. הוא ידע שהוא מפשל. לא רק בגלל שבעונתו הראשונה, שנגמרה באליפות, מכבי הציגה לפרקים את הכדורגל הכי טוב שלה בעשר השנים האחרונות וחיפשה לתת גם את הרביעי והחמישי, אלא גם מפני שמדובר ביחיד סגולה, ששם שגילה איך מוציאים קצת יותר ממאה אחוז ובכך לעג לחוקי הטבע. לרוע המזל, הברכה הפכה קללה, וקלינגר פחד לאבד את כל מה שהשיג. הזכייה באליפות הפכה אותו פחדן ומריר, והמרירות סחטה ממנו את כל הכיף שבכדורגל. הוא שכח שאף אחד לא כופף לו את היד כשהחליט לעשות קורס מאמנים. ולקלינגר, מלבד התכונות שהפכו אותו לאחד מגדולי הכדורגלנים והאיש שייזכר כנראה כמאמן הכי מצליח במכבי בעשורים הקרובים, יש גם תכונה בולטת ושלילית: הוא בכיין.

תמיד הוא חי בתחושה שמחפשים אותו. קצת פרנואיד. חשדן ועויין לכל ביקורת. משחקים שלמים הוא היה מפיל על השופטים. אפילו עכשיו בקפריסין. "אני יודע יותר טוב מכולם שהסיבה היחידה שלא ניצחנו עד עכשיו זה בגלל טעויות שיפוט", הוא ממשיך את הקו אחרי הפסד של פראלימני, כאילו יש הוראה באופ"א להתנכל לו בכל אשר ילך. ככל שהתעקש לסרב להודות בכישלון, הוא איבד את זה יותר ויותר. הסכסוך עם נמני, השקרים בשביל לוני, הדרך שבה התנהג ליהלום ראובן עובד, הדרך שבה העיף את פנטסיל, הסירוב להרפות ולשחרר את אחיזתו – כל אלה הביאו את קלינגר למצב שהוא נאלץ להסתובב עם אלה באוטו והתפרץ (באופן מוצדק או לא) על ילדים מהצופים שהקניטו את בתו. ככל שהמשיך להחזיק, זה נהיה יותר קשה. עד שבסוף הוא הרפה.

ועכשיו, כשהוא בקפריסין, אצלי בראש הוא חוזר להיות אותו קלינגר האהוב. זה שסחב את מכבי בשנות התשעים לעשור גדול. המאמן שידע, בתוך כל המרה השחורה של הבעלים הנוכחיים, להוציא את המקסימום ומעבר לזה. לא רבים מוקירים לו תודה על כך, אבל מלמד העפלה היסטורית לצ'מפיונס ליג שהוכרעה על חודו של שער, היו לו גם שתי עונות שבהן הציל את מכבי מהלאומית. כן, גם בתקופת הגלקטיקוס. הנקודות שאגר בתחילת העונה, עד שהתפטר, הן אלו שהשאירו את הקבוצה הזאת להמשיך להתבזות בליגת העל. עכשיו נדמה שכל התחינות שיילך היו למענו, משמע למעננו. רחוק מהעין הוא חוזר למקומו הטבעי: קרוב ללב.

מצטערים, אוואט (חמי אוזן)

יש בה, בהתרסה הכל כך צודקת של דודו אוואט כנגד מלביני פניו הצבועים, שמחו על כך שהוא מתכוון לשחק ביום כיפור במדי לה קורוניה, מוסר השכל חשוב מעין כמוהו ליום הכיפורים הספורטיבי. כשאוואט טוען "אני צם בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר", הוא בעצם מתכוון לומר "תניחו לי כבר לנפשי, אחרי שכמעט חיסלתם לי את הקריירה, לעגתם לי, הורדתם לי את הביטחון, לקחתם ממני את ההנאה, תייקתם אותי כליצן החצר, הקריקטורה האהובה עליכם. עכשיו, כאן, בשקט התעשייתי בספרד, המדינה בה אף אחד מכם לא האמין שאני אצליח לזכות בדקות משחק, המדינה בה בניתי את שמי כמעט לבד, אין לי יותר חובה כלפיכם ואין לכם זכויות עליי".

דודו אוואט עשה מזמן את חשבון הנפש הזה, שהניע אותו לפרוח בחממה היוקרתית בליגה הספרדית, אבל כנראה שאנחנו לא. הנס של אוואט הוא תמצית סיפורו של מנגנון ההרס העצמי שקיים בכדורגל הישראלי. האוויר הרעיל שנושב מדי פעם ומכלה בטעות לא מעט חלקות טובות, תרבות שמשנתה היא בוז ולעג. אוואט הרגיש, המודע לעצמו יתר על המידה, איבד באטמוספרה הזאת את ביטחונו עד שהפך בחודשיו האחרונים במכבי חיפה לשבר כלי, מושפל ביציע ומואשם בתקשורת, יחס שלא ממש השתנה גם אחרי המשחק באירלנד. למזלו, הוא ברח מכאן רגע לפני שהוא חותם בהפועל חיפה. היום, גם אחרוני האנשים שעדיין מכנים אותו "שוער מצחיק", מתקשים שלא להתפעל מההישגים שלו בליגה הטובה בעולם ומההכרה לה הוא זוכה בבירת הכדורגל העולמי. האיש שנבחר לרשת את מולינה, אם אתם מתעקשים לפרט.

ההצלחה של אוואט היא לא תוצר של מפעל הכדורגל הישראלי, אלא שלו בלבד. כמו שהמקצוענות והנסיקה של טל בן חיים, שלא הוערך דיו במכבי ת"א והחוצפה שלו תמיד תוארה כשלילית, פוגעת וילדותית, מלמדת על עולם המושגים הבעייתי, שמפספס לא מעט פרטים. דרך המשקפיים המעוותות האלו אנחנו בוחנים וחונקים חלק מהספורטאים שלנו. היחס למאמן כמו רוני לוי רק מלמד שהלקח ממקרה אוואט לא קרוב להפנמה.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

תרפיית מציאות מדומה: טיפול להתמודדות עם חרדה

בשיתוף zap doctors

פיני, תחזור (חמי אוזן)

פיני בלילי תמיד חיפש הכרה ככדורגלן, לפעמים אפילו יתר על המידה. התינוק של קשטן, שהיה מגיע בזמנו לא מגולח למערכות עיתונים ומבקש בחיוך בלילי תמונות לאלבום הפרטי שלו, הצפין עד לטורקיה כדי שנאמוד את כישוריו במדויק. אחרי שראשי הפועל ת"א ויתרו עליו בקלות לפני שלוש שנים ושאר קבוצות הצמרת בליגת העל לא העריכו אותו מספיק ולא עטו עליו, הוא יצא לקרב על איכות הקריירה הראויה לו, ושרד בכבוד רב בליגה שבה סלים טועמה, אופיר חיים ואפילו רונן חרזי הגדול לא גמרו עונה.

חלק מקסמו הרב של בלילי הוא התשוקה שלו למשחק. כאוהד שירד מהיציע, הוא הגשים את החלום של כל חובב כדורגל שצופה בשחקנים אדישים והיה מת להחליף אותם ולהראות להם שבסיסו של המשחק הוא קודם כל הנאה. הגליצ'ים ההרואיים והניצוץ בעיניים הזכירו יותר ילד שקיבל זה הרגע סוכריה ולא דמו לחלק מדמויות הקרטון שמעטרות את עולם הכדורגל המקצועני והדי מכני, עולם בו לעתים התדמית קודמת לשחקן.

אלא שבמירוצו להכרה המיוחלת, האיש שלא טרח לטפח את תדמיתו נפל לבסוף קורבן לשם שיצא לו. תדמיתו השלילית קיבלה את חותמתה הסופית בריצת האמוק שלו לעבר הקו בדבלין, במשחק הנבחרת מול אירלנד. ההתעסקות בטפל השכיחה את העיקר בבלילי, כלומר את השתלבותו הנאה בליגה הטורקית, הטובה יותר מהישראלית. שעריו של בלילי הפכו להערות שוליים במוספי הספורט היומיים, לעומת הדגשת דמות הקומיקס שלו.

דווקא הטורקים למדו להעריך תופעת בלילי ואימצו את כל מרכיביה לחיקם. שלוש קבוצות בקצת יותר משלוש שנים לא טועות ולסגנון המשחק הייחודי של בלילי, שגם נתן תפוקה די הולמת יחסית למי שאינו ממש חלוץ מרכזי, יש עדיין ביקוש. אולי הגיע הזמן שגם כאן, בבית שלו, הוא יקבל את אותו הכבוד. אחרי הכל, כמה שחקנים מיוחדים כמוהו מקשטים לנו את ליגת העל המכובסת?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully