לא מה שהיה פעם

כך טבע הכדורמים

דני בורשבסקי נזכר בשנות ה-80, בהם לא היה שפע של שידורים, וענפים כמו כדוריד וכדורעף היו אטרקציה. לא מה שהיה פעם

דני בורשבסקי
21/09/2006

חום יולי-אוגוסט, אמצע שנות השמונים, בריכת האוניברסיטה ברמת אביב. שמענו שיש תחרות ספורט בינלאומית, אז עלינו על האוטובוס ממרכז תל אביב ובאנו. זה לא היה גמר גביע המדינה בכדורגל וגם לא משחק של מכבי ת"א בגביע אירופה, בסך הכל טורניר שמונה האומות בכדורמים. כן, פעם היה כאן דבר כזה. פעם באירועים כאלו, היו מאכלסים את היציעים אנשים שאין להם שום קשר לשחקנים עצמם. לא רק מאכלסים, ממלאים עד אפס מקום. היה מספיק להודיע על תחרות בינלאומית, בכל ענף, כדי שהיציעים יתמלאו.

הטור הזה הוא לא על כדורמים. למעשה, מעולם לא נמשכתי לספורט הזה. אני בסך הכל מנסה להבין מה קרה לנו מאז שהטלוויזיה, או ליתר דיוק הכבלים, השתלטו על שעות הפנאי שלנו. יכול להיות שנבחרת ישראל בכדורמים הייתה אטרקטיבית יותר בשנות השמונים, אבל זה לא העניין. פעם, כשקיבלנו במקרה הטוב שתי מהדורות ספורט קצרות וצנועות בשבוע, אפשר היה לחוש בצימאון הגדול לספורט לאורך כל ימות השבוע.

זה התחיל בראשון בבוקר, היום היחיד שבו אפשר היה להתפנק עם מוסף ספורט אמיתי בעיתוני הבוקר. בעמודים הראשונים אפשר היה לדמיין את המתח והרמה הגבוהה בדרבי הפרברים בין שמשון תל אביב לבני יהודה, באמצע קיבלנו פריוויו למחזור הערב בליגת הכדורסל ורצנו להתחנן לאבא שיתן כמה ג'ובות ללכת למשחק של מכבי ת"א. לא תמיד היה לו. לא נורא, הסתפקנו גם במכבי ר"ג. העיקר שראינו ספורט: כדורגלנים מבקיעים, אמריקאים מטביעים, כדורעפנים מתעופפים, אפילו מרימי משקולות נכשלים. הכל התקבל בברכה. את כל זה שתינו ודיסקסנו על זה לאורך ימים.

כמה שנים לאחר מכן התחילו לחפור תעלות ברחובות. הסבירו לי שמכינים תשתית לטלוויזיה בכבלים, הפיתרון האולטימטיבי לכל הצרות שהיו לי. בקרוב, הסבירו, "אתה כבר לא תצטרך להטריח את עצמך ואת אבא שלך לשום מקום. כל אירועי הספורט הגדולים, יגיעו אליכם לסלון". בתור ילד בשנות ה-80, ידיעה מהסוג הזה גוררת תגובה של זכייה בטוטו. לא ממש האמנתי, עד שזה באמת הגיע והיפנט את כולנו. ערוץ הספורט, יורוספורט וגם ESPN נתנו לנו משמעות חדשה לחיים. כל החלומות שהיו לי התגשמו. לא חשבתי שאולי ייווצר אפקט הפוך, שמופיע בכל פעם שאתה מקבל יותר מדי ממה שאתה אוהב.

יותר מ-15 שנים אחרי שמקלט הטלוויזיה שלנו הפך למכרה זהב, הכל השתנה. שלא תבינו אותי לא נכון, רוב האנשים שנמצאים בתוך הקופסה עושים עבודה מצויינת: נדב יעקבי עושה אהבה עם הליגה הספרדית, הפרשנים של יורוספורט מתייחסים לכל ואלי של פדרר כאילו היה מטוס F-16 שהפגיז את בן לאדן, מהדורות ה"ספורטסנטר" ב-ESPN מלמדות אותנו איך עושים טלוויזיה וכמובן, על המקצועיות של מודי בראון וחבורת ליגת האלופות אין בכלל צורך להרחיב.

ובכל זאת, העומס הזה יכול לפעמים להעיק. הוא גורם לנו להגיע סחוטים לגמר ליגת האלופות במאי, לקבל את המונדיאל עוד לפני שהספקנו לנשום אוויר, לפסוח על ליגת העל בכדורסל כי יש משחק כדורגל חשוב יותר באותה שעה ולהזניח לגמרי ענפים כמו כדוריד וכדורעף, שהיו ממלאים פעם מגרשים.

נהיינו מפונקים. ספורט ברמה בינונית זה כבר לא בשבילנו, למרות שגם הליגה השלישית בכדורסל יכולה לספק לפעמים דרמה ואווירה שלא תמצאו בבונדסליגה. אנחנו חושבים על היופי ומזניחים את האופי. חלק מהמהות של הספורט כבר הלך לאיבוד וספק אם נוכל להחזיר אותו אי פעם. אולי את הצעירים שביניכם המילים האלו בכלל לא מטרידות. אני, קשיש בן קצת פחות מ-30, מתגעגע.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully