יש למה להתגעגע?

כבר מעלייתו לאוויר של אתר האינטרנט החדש של בית"ר ירושלים, ניתן היה לצפות את הבאות. בין המוזיקה הקצבית, הגרפיקה המושלמת ורמת גימור של משחק בפלייסטיישן, צץ הבוס גאידמק בחליפה חדשה, וידיו מונפות למעלה בתנועת ניצחון. מדובר באישיות מרתקת, שבמשך פחות משנה קיימה אחד לאחד את כל מה שסיפרו לנו על תהליך ההפרטה. זה האיש שהחליף את המדינה. מה שמאוד בולט באתר הן החליפות המהודרות של הבוסים והתפיסה התדמיתית. כשרואים את שקלאר, זה כבר מתחיל להריח כמו "הסופרנוס" (מבחינת הלוק, כמובן, לא מעבר לכך).

כשאברהם לוי מופיע בפוזה המועתקת מהפוסטר של אותה סדרה, כשהוא משלב ידיים וגופו פונה בחצי אלכסון, התמונה מתבהרת – ככה נראה העולם החדש. השאלה הגדולה היתה, איך לעזאזל משתלב בו אברהם לוי? התשובה כיום: הוא לא.

הכדורגל הישראלי, כמו טוני סופרנו, מתמודד עם המעבר בין ה"עולם הישן" ל"עולם החדש". בעוד טוני נוטש את המסעדה האיטלקית הוותיקה בשביל סושי, ליגת העל שלנו עזבה את אסיה לטובת אירופה, ואת הטלפון לטובת האימייל. מדובר בתהליכים גלובליים, ואין לנו הרבה מה לעשות נגדם, חוץ מלהתבונן מהצד ולהפנים (בין היתר, כיצד עובד מכשיר הפקס).

אברם לוי, למשל, לא קלט שיש דבר כזה אתרי אינטרנט ושיש להם כתבים. בעולם שהוא מכיר יש עיתונאי אחד, מקסימום שניים, שמגיע כל יום לאימון, וזהו. איזה צדוק יחזקאלי כזה. פתאום, בעידן הנוכחי, נכנסים לו עשרים צעירים שהוא לא מזהה לאימון ומבקשים תגובה. הוא לא הבין את הרעיון. "אתמול כבר דיברתי עם האינטרנט", היתה התשובה האופיינית של מנהל הקבוצה המיתולוגי לעולם החדש.

אין ספק, אברהם לוי הוא אחרון המוהיקנים. נצר אחרון לזן נכחד - מנהל הקבוצה הקלאסי, אחד שהיה במועדון עשרות שנים, שהפך לחלק בסיסי מהנוף הקבוצתי. למכבי ת"א היה את לייבו, למכבי חיפה היה את יענקלה מעיין, למכבי פ"ת את נחמן מנדל, להפועל פ"ת את אורי קרני, לבני יהודה את האחים סולמי, לכפ"ס את יאיר לויטה ולמכבי נתניה את ראובן פריזנר. היום ברוב הקבוצות יש מנהלים מקצועיים, שמתחלפים מדי כמה שנים. אריה בורנשטיין כבר קנה קביעות על הספסל של מכבי חיפה, ואז החליף אותו מיקי דסה. פעם המנהל היה חלק בלתי נפרד מהמועדון. היום הוא רק עוד שכיר שלו. השאלה העיקרית היא: מה עדיף?

במוסף "הארץ" שיצא לקראת פתיחת העונה ניסה אבנר טויטו, מנהל הקבוצה המודרני של מכבי ת"א, להסביר את מהות התפקיד: "אתה צריך לחיות, לנגוע ולנשום את כל השחקנים של הקבוצה, מ-א' ועד ת', להיות קשוב 24 שעות לכל הצרכים שלהם. החל מהחיילים וכלה באלה שגמרו את הצבא וצריכים ללמוד משהו, וכמובן השחקנים הזרים - איך מגיעים לאימון ואיך חוזרים ממנו, איפה יש סופרמרקט ואיפה קופת חולים. המעגל השני קשור לתפעול השותף של הקבוצה, החל ברמת המתקן, שזה אומר מגרש האימונים וכל התשתיות, לוגיסטיקה ומחנה אימון".

במשך כמעט 32 שנה סדר היום של אברם לוי היה דומה: עד 9:30 בבוקר הוא היה מספיק להרים כמה טלפונים להתאחדות, לרופאים, לשחקנים. ב-10:00 היה קופץ לעיתים למנהל גן האירועים, כדי לדאוג שהאפסנאי של הקבוצה, שחוגג לבנו בר מצווה, יקבל את ההנחה המרבית. ארוחת צהריים היה תמיד אוכל עם אחד השחקנים או המאמן. אחרי זה מגיע למגרש האימונים, דואג לציוד ולהשקייה, אחרי זה ממשיך לת"א למשרדי ההתאחדות, לדיוני ועדת המשמעת, ומשם חזרה לירושלים. גם בלילה, בבית, היה ממשיך לקבל טלפונים. שחקנים באו והלכו, יושבי ראש ומאמנים מונו ופוטרו, ורק לוי נשאר מנהל הקבוצה.

טל בן חיים אמר פעם, שאת השחקן האנגלי לא צריך לבדוק. בלילה הוא יכול לשתות כמויות מטורפות של בירה, ובבוקר באימון הוא עדיין ייתן את כולו. בישראל זה עובד אחרת. אנחנו רחוקים מלהיות מקצוענים, ולכן חייבים מנהל שיוכל לשמור על השחקן, מישהו שיזכיר לו שהוא חייב להתרכז בכדורגל. המנהל חייב להיות ורסטילי: גם האבא, גם האימא וגם הבייביסיטר. הוא דואג לכל הצרכים של הבית. אפילו הילדים של השחקן מקבלים הוראות ברורות: אם יש בעיה, תתקשרו למנהל. בשום מקרה אל תפריעו לאבא. אם התינוק קיבל חום בלילה, המנהל יגיע עם הרופא.

עם להסתמך על התגובות לשינוי תיפקודו של לוי בקבוצה, רוב האוהדים מעדיף לבחון את התהליכים העוברים על הכדורגל דווקא מן ההיבט הרומנטי. שכדי לבצע את המשימה בצורה אפקטיבית, נדרש מהמנהלים ערך מוסף. מובן שהזיקה של האנשים למועדון היא קריטית.

פעם, האבולוציה של המנהל עבדה בערך כך: המנהל לעתיד, מתוקף היותו אוהד שרוף, היה מגיע לאימונים ובונה קשר חברתי עם השחקנים. לאט לאט הוא החל לתמוך בהם בצורה מגוונת. ביום הוא עזר להם לעבור דירה, בלילה הוא סידר להם בחורות. כוחו של המנהל מהעולם הישן טמון באהבה הכנה שלו לקבוצה. מוני פנאן, שירד משער 9 למגרש, הוא הדוגמה הקלאסית, וגם אותו רצו להזיז הצידה.

"ברור שיש יתרון לבנאדם שהוא אוהד", מציג דורון כהן, סגן עורך מדור הספורט של "מעריב", את התמה הרומנטית, "הרי המאמנים רואים את המשחק מגובה הדשא והאוהדים רואים מהיציע. זו הסיבה שלפעמים הקהל מזהה חילוף לפני המאמן. אין אוניברסיטה שתלמד אותך מה שבנאדם שגדל על המשחק מגיל 6 יודע. לכן מנהל חייב להיות אוהד הקבוצה. אתה צריך להבין את רוח המשחק. חייב שתהיה לך זיקה. תשים לב שתמיד אומרים 'המנהל המסור'. על שמלוק, על פנאן, תמיד זה עם תוספת – המנהל המסור. אמנם לא מדובר באיש החזק של המועדון אבל כן במי שאחראי על הפולקלור, מה שלא פחות חשוב". ספק אם מודל הניהול הנוכחי יצליח לשמור על אותו פולקלור.

מי שנחשב למנהל הנערץ בכדורגל הישראלי הוא חיים "לייבו" לייבוביץ', שהיה מזוהה עם מכבי ת"א (25 שנים) יותר מכל אדם אחר והלך לעולמו על ספסל הקבוצה במשחק האליפות. "הוא היה חולה כל השנה ובכל זאת הוא בא ועבד", נזכר אורי סלימן, שחקן מכבי ת"א בשנות ה-70. "הוא נתן את החיים שלו בשבילנו. אני זוכר איך במשחק האליפות ב-1979 בנתניה באנו לחבק אותו בסוף המשחק, והוא כבר איבד את ההכרה. אני זוכר את האמבולנס נכנס ו...". אפילו היום, כמעט שלושים שנה אחרי, סלימן לא יכול להיזכר באיש בלי לבכות על לכתו. "אני לא מתבייש בזה, אני גאה", אומר סלימן, "הוא היה בשבילי הכל. כבר בתור ילד חלמתי להיות שחקן במכבי ושלייבו יהיה המנהל שלי".

ואין זה פלא. לייבו היה בכל תחנה בחיים של הכדורגלן הצעיר: עבודה, צבא, חתונה, דירה. "הכל לייבו סידר", ממשיך סלימן לספר על האיש המשמעותי בחייו, "אני זוכר שכשהייתי חייל ברפיח אכלתי טונה, לא ידעתי שאני אלרגי והתחילה לי פריחה. למי אני מתקשר? לא להורים שלי, ללייבו. הוא דאג לי לרופא, לחופשה. אותו דבר עם כסף. הייתי אומר לו, 'אין לי כסף', הוא היה אומר, 'אין בעיה'. אז אפילו לא היה לי חוזה, אבל לא קרה שהמילה שלא לא התגשמה". אפילו ברשימת המוזמנים לחתונה של השחקן טיפל לייבו. "לייבו ישב איתי ואמר לי את מי להזמין, מי ייתן מתנה ואת מי כדאי להכיר".

גם ישעיהו "שייע" פורת, עיתונאי, עורך ואוטוריטת כדורגל, מסכים: "לייבו היה רק אחד. הוא היה איש תרבות, הוא נתן ולא לקח. היו לו שעות עבודה בלתי מקובלות בכדורגל המודרני". לדעתו של פורת, שמלווה את הכדורגל הישראלי כבר 60 שנה, אין היום מספיק אנשים שמתאימים לתפקיד מנהל הקבוצה. "הקבוצה זקוקה היום ליותר ממה שאברהם לוי יכול לתת. הגיל עושה את שלו, גם אני לא יכול לעשות את כל מה שאני רוצה".

השינויים בכדורגל הישראלי זימנו לבית"ר ולמנהל המיתולוגי מציאות חדשה, שבה המאמנים והכוכבים זרים. לוי, שיודע אנגלית ברמת ה"היי" ו"ביי", לא מתקשר איתם. מקור כוחו, מלבד היותו קודם כל אוהד של המועדון, היה בקשרים עם המאמן והשחקנים. כמי שפתר לשחקניו סיכסוכים משפחתיים, ודאג למאמן החדש מול היו"ר – לוי היה כוח משמעותי. אמרו עליו שהאיש גאון בהשרדות: אם הוא לא הסתדר עם יו"ר, הוא ידע לגרום לו ללכת הביתה. זה קרה עם אילן רומן, עמוס אהרוני ויוסי אלבוים. היום הוא איבד את מקור כוחו. פבריס פרננדס ואוסי ארדילס מתקשרים ישירות עם שקלאר. ואם לא איתו, עם האנשים שלו.

לוי ממשיך להיות דמות מפתח אצל הישראלים בקבוצה (עם עמרי אפק וברק יצחקי הוא ביחסים מצוינים), אבל אנדרה קאלדיירה, לדוגמה, העלה טענות נגד היחס של מנהל הקבוצה. קאלדיירה לא ישכח לו את הפעם שהמשפחה שלו הגיעה מברזיל ולוי שלח אותו לקנות כרטיסים מהקופות. גם מזואה אנסומבו וג'ף טוטואנה סבלו מניהולו המיושן. כשהם הגיעו לקבוצה לוי שלח אותם לחפש דירה בשכירות, עם הנחיות ברורות - "תביאו מחיר טוב, עד 700 דולר, היא שלכם". חודש ויותר הסתובבו שחקני הרכש בחיפושים. הם עוד זכו לראות איך עובד הניהול החדש, כשאגנסו ופרננדס נחתו ושיכנו אותם במלון מצודת דוד, מינימום 200 דולר לילה, עד שהסתדרו העניינים.

לוי מכחיש את הסיפורים הללו מכל וכל. על קלדיירה הוא אומר: "אנחנו ביחסים מצוינים. אני לא זוכר מקרה ספציפי, אבל יכול להיות שהוא היה צריך יותר מארבעת הכרטיסים שמוקצבים לכל שחקן. כולם תמיד קיבלו ארבעה". התמרמרות של אנסומבו וטוטואנה? "היינו ביחסים מצוינים, הם קראו לי אבא".

היום שקלאר מחזיק יחידות דיור וכל שחקן מקבל מיד דירה קומפלט. הרפורמה של הניהול החדש הפקיעה מידיו של המנהל המסור את הטיפול ברכש שמגיע מעבר לים ומי שמטפל היום בבית"ר בכל הקשור לרווחת הזרים, ובטדי יש הרבה כאלה, הוא מנחם נידם, קצין הביטחון, שגם אחראי על הכרטיסים.

הרבה כסף זורם היום בקבוצת הכדורגל ולכן התנהלות לא יעילה עלולה לעלות ביוקר. כך קרה כשלוי איחר בהעברת טופס השחרור של מילובאן מירוסביץ' מקבוצתו בארגנטינה להתאחדות. כתוצאה מכך, נמנע שיתופו של הזר היקר במפעל האירופי. לוי: "מה פתאום, זה לא היה התפקיד שלי. מי שהיה צריך להעביר את השיחרור שלו להתאחדות זו הקבוצה שלו. פשוט העניינים הכספיים נסגרו אחרי המועד שמאפשר לו לשחק".

הספורט המודרני כבר מזמן לא מתבסס רק על אהבה, מסירות ונאמנות. גם פעם לא, אבל הפוטו שופ האישי שלנו נוטה לעגל פינות. אנחנו שוכחים את תקופת המרכזים האפלה, את הפועל ת"א יורדת ליגה ב-89' ואת אלי כהן הופך שולחנות בבית ברנר כי חייבים לו ולכל שאר השחקנים כסף.

"אני אגיד לך למה מביאים מנהלים חדשים", אומר רואה חשבון המעורה בכדורגל הישראלי. "זה הכל עניין של כסף. פעם מנהל הקבוצה היה רס"פ. בתקופת המרכזים לא היו משלמים. היו חובות. היום המנהל צריך להשתלט על תקציבים של מיליוני שקלים. בעל הבית רוצה שיהיה מישהו שיידע לנהל לו את הכסף, שיידע לנהל משא ומתן טוב יותר. חייבים לעמוד בתקציב. אם נשאר לך מנהל קבוצה מהדור הקודם, אתה תחליף אותו, כמו עם שמעון קורק במכבי. לוני משקיע כסף, והוא רוצה שהאנשים שלו יטפלו בו, לא מישהו שהנאמנות שלו כלפיך מוטלת בספק".

ובכל זאת כדאי לאוהדים לקוות שמשהו מהפשטות של פעם יישמר. מהתקופה שהכדורגל היה עניין קהילתי. שמנהל היה אוהד שגר ליד המגרש. כמו לייבו שגר במלצ'ט, כמו האחים סולמי שראו בבני יהודה תנועת נוער שמטרתה טובת הקהילה, כמו אברם לוי, שלא ביקש מעולם שררה, אלא רק לשרת את אהובת ליבו.

האוהדים הם חלק מתת תרבות יצרית, שמתקיימים בה כללים מאוד ברורים. הכלל החשוב ביותר הוא הנאמנות. פעם הנאמנות נצבעה ברורה בשחור ולבן, המנהלים של אז חיו ומתו (או נפצעו, במקרה של לוי) על ספסל המועדון. אין אוהד שיפנה את הגב למנהל שליבו לא עומד בלחץ, כשעירוני ראשון מובילה על קבוצתו 0:1. או פותח את הראש משמחה בלתי נשלטת בגלל גול ניצחון על קריית גת. ליואב שטראוס זה לא יקרה.

ללא הגישה הרומנטית, דרכה אנו בוחרים לראות את הליגה הישראלית, קבוצת כדורגל היא רק אסופת אנשים מכל מיני מקומות, בארץ ובעולם, עם סוכנים ממולחים שהתקבצו ביחד. אנשים מסוגו של אברם לוי מייצגים את זיק הטירוף, את ההקרבה העצמית. בזכותם קבוצת הכדורגל היא עדיין אידיאל נעלה. בלעדיהם נישאר רק עם העולם החדש, בו התדמית נטולת התוכן היא הכל, ומכתב פיטורין כולל משרד חדש ותוספת שכר.