כשלספורטאים היה ראש על המותניים

"אם לא היית כדורגלן היית מתגייס לחיל קרבי?"

"אני לא חושב"

"למה לא?"

"בכל זאת הייתי מחפש איזה ג'וב נוח שאוכל לצאת לאימונים"
(אלון מזרחי בראיון עם כתב שבועון חיילי ישראל)

אם תעצרו אדם באקראי ברחוב ותשאלו אותו מה אומר לו השם [[אלון מזרחי]] רוב הסיכויים שהדבר הראשון שתשמעו, הרבה לפני "האווירון" או "מלך השערים", הוא "הגאון הזה שמדבר שטויות". זאת המורשת האמיתית של אלון מזרחי.

מזרחי סיים את הקריירה כמלך השערים של כל הזמנים בכדורגל הישראלי. הוא זכה באליפויות, בגביעים, שיחק בנבחרת ובאירופה, אבל מה שהפך אותו לתופעה תרבותית היו אמרות השפר המפורסמות שלו. ההנאה מביצועיו של האווירון על כר הדשא נשמרה לחובבי הכדורגל, בעוד שהתבטאויותיו מחוץ למגרש היו כבר בידור לכל המשפחה. הוא היה חלומו הרטוב של כל מראיין. "היריב הבקיע גול אחד ואנחנו שלושה, סליחה, שלוש - ולמרות זאת ניצחנו", הוא היה קובע בתום המשחק והקהל בבית היה מתמוגג. עוד פנינה לאוסף.

אלון מזרחי הוכתר כבר מזמן לגאון הדור הנוכחי, אבל איפה הוא עומד בהשוואה לגאוני הדורות הקודמים? האם האווירון הינו קוריוז חולף או אחד הגדולים באמת? על מנת לענות על השאלות האלו צריך קודם כל להשוות אותו לספורטאי המצוטט ביותר בכל הזמנים - יוגי ברה.

יוגי ברה נולד ב-1925 במדינת מיזורי שבארה"ב למשפחת מהגרים קשת יום מאיטליה. בגיל 21 הוא חתם בקבוצת הבייסבול האגדית הניו-יורק יאנקיס ושיחק בשורותיה 18 שנה, במהלכן הגיעו יוגי והיאנקיס 14 פעמים לוורלד-סיריס (סדרת הגמר של ליגת הבייסבול) וזכו באליפות 10 פעמים. יוגי עצמו, ששיחק בעמדת התופס, זכה שלוש פעמים בתואר ה-MVP של הליגה ושיחק ב-15 משחקי אולסטאר. לאחר שפרש אימן לתקופות קצרות את היאנקיס ואת הקבוצה השנייה של ניו יורק, המטס. הוא נבחר להיכל התהילה של הבייסבול ונחשב לאחד התופסים הגדולים בהיסטוריה של המשחק, אבל גם הוא, כמו אלון מזרחי, נכנס לפנתיאון של התרבות האמריקאית בזכות ביצועיו מול המיקרופונים ולאו דווקא בזכות יכולתו לחבוט בכדור.

בניגוד למזרחי, שדיבורו העילג היה תוצאה של שימוש בביטויים שהוא לא לגמרי הבין את משמעותם ("הבעיה בבאר שבע היתה שהם שיחררו 6-7 שחקנים, וזה רק מה שספרתי על כף יד אחת"), יוגי השתמש בשפה פשוטה, ואף פעם לא ניסה להרשים אף אחד במילים גבוהות. היה לו סגנון התבטאות ייחודי, שנבע מדרך הסתכלות מאוד מופשטת על העולם, והילך תמיד על הגבול שבין טמטום גמור לגאונות צרופה. בעוד שציטטה משובחת של האווירון תמיד מעלה אצל הקורא אותה חיוך ותו לאו, התבטאויותיו הבלתי מלומדות בעליל של יוגי ברה הביאו אנשים רבים בארצות הברית להאמין שמאחורי חזות ה"אדם הטיפש בתבל" מסתתר בעצם פילוסוף במסווה.

ניקח לדוגמא ציטוט שלו משנת 1973. לאחר שהוביל כמאמן את המטס מהמקום האחרון בטבלה באמצע העונה כל הדרך לוורלד-סיריס אחרי שכל הפרשנים כבר הספידו את הקבוצה, הוא הכריז "זה לא נגמר עד שזה לא נגמר", משפט שהפך לאחד מעמודי התווך של הלקסיקון האמריקאי, ולביטוי נפוץ ברחבי העולם כולו, לאו דווקא בהקשר ספורטיבי. יוגי ממש לא התכוון ליצור מטבע לשון באמירה הזו. מאמן אחר אולי היה אומר משהו כמו "אסור לוותר עד המשחק האחרון של העונה". אבל זה לא הסגנון של יוגי ברה. בכל אחד מציטוטיו הרבים לאורך השנים ניתן למצוא ערך מוסף, איזושהי נקודת השקפה מעניינת ולא שגרתית.

צורת ההתנסחות שלו, שזכתה לכינוי "יוגיאיזם", לא הוגבלה רק לנושאי בייסבול. כשהוא נשאל לגבי מזוודתו המרופטת ענה: "למה לקנות מזוודה טובה? אתה הרי משתמש בה רק בנסיעות". תשובה שיכולה להיתפס כמטופשת להפליא (במיוחד בהתחשב בעובדה ששחקני בייסבול נמצאים כמעט 180 ימים בשנה בנסיעות) אך באותה מידה גם כהטפה למינימליזם. יוגי סיפק פיסות קטנות של גאונות אפילו בסיטואציות יומיומיות רגילות, למשל כשנשאל פעם מה השעה והשיב "מה, אתה מתכוון עכשיו?".

אם נחזור להשוואה לאלון מזרחי נראה שלמרות קווי הדמיון הרבים בין השניים, הם לא ממש נמצאים על אותה סקאלה. בעוד שיוגי ברה נתן השראה לספרים, הרצאות וסמינרים בנושא הקשר שבין היוגיאיזם לתורת ה"זן", הוזמן להרצות באוניברסיטת ניו יורק ונבחר למקום הראשון ברשימת "הטיפשים החכמים ביותר ב-50 השנה האחרונות" של המגזין "The Economist", רשימת ההישגים התרבותיים של מזרחי קצרה הרבה יותר ומורכבת מסדרת ספרי הציטוטים "הוצא מהקשרו" של מרדכי אלון ואמיר דורון שבהם הוא מיוצג בצורה מכובדת, ומתכנית הטלוויזיה החדשה בכיכובו - "בסלון של האווירון", שבה הוא משתדל להפגין הומור עצמי ("ועכשיו כל אחד יגיד חיה שמתחילה באות של השם שלו. אני ראשון: אלון-עטלף") אבל בעיקר מעצים עוד יותר את המיתוס סביבו.

התכנית, שכתובה ומבויימת ע"י איתי שגב, משתדלת בכל כוחה להפוך לתכנית קאלט, אבל נעה רוב הזמן בין הביזאר למביך, בעיקר בגלל שמזרחי פשוט לא מבין שהבדיחה היא בעצם עליו. בכל מקרה אין בתכנית חשד לפילוסופיה סמויה או לסאב-טקסט אינטלקטואלי כלשהו.

כדי לקבוע איפה בכל זאת עומדת משנתו של אלון מזרחי ביחס לזו של יוגי ברה, בואו נשווה בין כמה מציטוטיהם של השניים לאורך השנים וננסה לבדוק מה ניתן ללמוד מכל ציטוט:

יוגי:

"מחר בלילה יהיה יום חדש"
(אחרי הפסד)

"הגשה טובה תמיד תגבר על חבטה טובה - ולהיפך"

"אף אחד לא הולך לשם יותר. יותר מדי צפוף שם"
(על מסעדה בעיר הולדתו)

"היה קשה לנהל שם שיחה כי כולם כל הזמן דיברו"
(על ארוחה חגיגית שהיאנקיס ערכו בבית הלבן)

"הוא יכול לרוץ מתי שהוא רוצה. נתתי לו אור אדום לריצה"
(על שחקנו המהיר ריקי הנדרסון, גנב הבסיסים הטוב בהיסטוריה)

מזרחי:

"אין לי מה להוכיח לאף אחד והוכחתי את זה היום על המגרש"

"יש חוסר אי-ודאות במכבי חיפה"

"אני בטוח שדמאיו עידכן אותו. או שלא עידכן אותו"

"אני משחק בקבוצת אם-בת של רומא"

"כפי שהזכרתי קודם לכן, שיחקנו מצויין"
(בתשובתו הראשונה בראיון)

הסתירות בדבריו של מזרחי נובעות מבחירת מילים לא מוצלחת או פשוט מחוסר תשומת לב (או אולי מחוסר אי תשומת לב...). מנקודת מבטו של יוגי בדבריו אין שום סתירה – איך אפשר לנהל שיחה כשכולם מדברים? ולמה שמישהו ילך למקום כל כך צפוף? את שני המשפטים הראשונים אפשר לראות כאמירות אופטימיות על החיים ככלל – "יום חדש" הוא תמיד אפשרות לעתיד טוב יותר (גם אם הוא מתרחש בלילה), והגשה טובה שלך (אם אתה בצד המגיש) תמיד תגבר על חבטה טובה מצד היריב. אותו דבר נכון כמובן גם אם אתה בצד החובט, שכן אז חבטה טובה שלך תמיד תגבר על הגשה טובה של היריב.

לגבי ריקי הנדרסון, נדמה שיוגי מצא את הפשרה האידיאלית שבין לאפשר לו לרוץ בכל הזדמנות (מה שיכול לגרום פעמים רבות לפסילתו) לבין לאסור עליו לרוץ (מה שיפחית מהאיכויות ששחקן כמוהו מוסיף לקבוצה). אין ספק שהנדרסון חשב פעמיים לפני כל פעם שהוא רץ אחרי הוראה כזו מיוגי.

יוגי:

"תמיד חשבתי שהשיא הזה יחזיק מעמד עד שהוא יישבר"

"אפשר לראות הרבה דברים פשוט על ידי התבוננות"

"לעולם אל תענה למכתב אנונימי"

מזרחי:

"כשמישהו מפורסם הוא מפורסם בכל הארץ"

"אני חושב שמי שתגמור עם הכי הרבה נקודות תזכה באליפות"

"כדי להישאר בליגה נצטרך לנצח את כל הקבוצות, במיוחד את אלה שנשחק נגדן"

מהסתכלות ראשונית נדמה כי שניהם טוענים כאן טענות מובנות מאליהן, אך בעוד שניתוח דבריו של מזרחי אכן מגלה אמירות טריוויאליות לחלוטין, בדבריו של יוגי ניתן למצוא פתח לתיאוריות שלמות. הציטוט הראשון הוא בעצם גרסת היוגיאיזם למשפט "שיאים נקבעים על מנת להישבר" שקורא תיגר על תרבות הרדיפה אחרי נתונים סטטיסטיים שמאפיינת שחקני בייסבול רבים. הציטוט השני נראה כשייך יותר לעולם הפילוסופיה של המזרח הרחוק מאשר לספורטאי מן השורה.

יוגי:

"90% מהמשחק הוא מנטלי. החצי השני הוא פיזי"

"במחצית הראשונה של המשחק אתה צריך לתת 100 אחוז ואם זה לא מספיק במחצית השנייה אתה צריך לתת את מה שנשאר"
(משפט שאומץ שנים לאחר מכן ע"י סא"ל אלון 'קרמבו' שגיב מ"מבצע סבתא" בוורסיה קצת שונה)

מזרחי:

"יש לי כל שני משחקים ממוצע של שער למשחק"

"אי אפשר לומר שנוצר כאן שינוי של 180 אחוז"

-"אלון, לא קל לשחק 90 דקות"
-"כן, גם לא קל לרוץ שעה וחצי"

יוגי משרטט כאן המחשה מספרית (אם כי לא נכונה מתמטית) למושג "לתת את הכל". בקשר להגיגיו של האווירון צריך לפנות למורה שלו לחשבון מבית הספר היסודי.


יוגי:

-"מה הופך לדעתך מאמן למאמן טוב?"
-"קבוצה טובה"

-"האם לדעתך דון מטינגלי עלה על הציפיות?"
-"הייתי אומר שהוא עשה יותר מזה!"
(על שחקן הבסיס הראשון שלו, שזכה בתואר החובט המצטיין של הליגה באותה עונה)

מזרחי:

"לרומא יש סיכוי מצוין לזכות בליגת האלופות, אם הם ימשיכו בכושר הנוכחי של השנה שעברה"

"המשחק היה מחושב ואפילו היתה אסטרטגיה"

-"אתה החלוץ מספר אחד בכדורגל הישראלי?"
-"אני לא אגיד לך את זה, אבל ברור שכן"
(בראיון לשם המשחק, 1997)

מיוגי ברה לא תשמעו דברים כמו "טקטיקה שמקטיקה" או "השפיץ של הנעל". כשצריך הוא יודע לפרגן, ולשחקניו פשוט נותן לתהות למה לעזאזל הוא התכוון. מזרחי לעומתו חזק בפרגון עצמי.

יוגי:

"מאוד קשה לעשות תחזיות. במיוחד בקשר לעתיד"

"העתיד הוא כבר לא מה שהיה פעם"

"תמיד תלך ללוויות של חברים, אחרת הם לא יבואו לשלך"

"תפתיעי אותי"
(יוגי בתשובה לשאלה של אשתו כרמן איפה הוא רוצה להיקבר)

"אני מקווה שלעולם לא אראה את השם שלי מתנוסס שם"
(בביקור באיצטדיון היאנקיס בשנת 2003, כשעל לוח התוצאות הוקרנו שמותיהם של גדולי הקבוצה בעבר שנפטרו)

מזרחי:

"פרשתי מכדורגל אבל אני ממשיך לשחק"
(על מעברו למכבי עמישב מליגה ב')

"אני רוצה לעבור לגור ליד הים כדי לראות בכל בוקר את הזריחה"

"עדיף לחיות מכוער מלמות יפה"

בציטוט הראשון יוגי עורך, כמובן מבלי להתכוון לכך, הפרדה תפיסתית בין העתיד הקרוב והעתיד הרחוק, הפרדה שמקובלת בזרמים פילוסופים רבים. בציטוט השני, אם נניח לרגע בצד את הכשל הלוגי המלבב, ניתן לגלות התרפקות נוסטלגית על הצבעים הוורודים בהם ראה את העתיד בילדותו, לעומת המציאות כפי שיוגי רואה אותה כיום. הציטוט השלישי יכול להתפרש כאמונה בהשגחה מהעולם הבא. מזרחי מסתפק בכשל לוגי נטו, כשל בהבנת התנהלות גרמי השמיים ותפיסה אסתטית של מהות החיים.

יוגי:

"לחשוב?! איך לעזאזל אני אמור לחשוב ולחבוט בכדור באותו זמן?"
(בתשובה לשאלה על מה הוא חושב בתא החובט)

"עשינו יותר מדי טעויות לא נכונות"
(על ההפסד של היאנקיס בוורלד-סיריס של 1960)

-"לכמה חתיכות לחתוך לך את הפיצה?"
-"תחתוך לשישה משולשים. אני לא מספיק רעב כדי לאכול שמונה" (בפיצריה)

מזרחי:

"אני רוצה לשחק באירופה, ואמרתי את זה גם בתקשורת וגם בטלוויזיה"

"עם הזמן השחקנים למדו לתת לי כבוד עצמי"

-"מי כתב את רומאו ויוליה?"
-"אני יודע שזה היה סופר"

"אני רוצה לשחק באירופה או בספרד"

"לא צריך לצאת מפרופורציות וצריך להישאר עם הראש על המותניים"

כאן יוגי מבדיל בין מחשבה על דבר פשוט כמו חבטה בכדור בייסבול לעומת חשיבה על דברים שברומו של עולם. הוא גם מניח את היסודות להנחה שלפיה לא כל הטעויות הן בהכרח רעות. הסצנה שלו בפיצרייה יכולה להוות בסיס ללא מעט ניסויים בפסיכולוגיה. אצל מזרחי הפעם צריך לבוא בטענות למורות שלו לספרות, גיאוגרפיה וביולוגיה. תיאוריות משמעותיות לא יצאו מהמשפטים האלה.

מזרחי לא נתן פייט רציני ליוגי לכל אורך ההשוואה. בעוד שכבודו במקומו מונח, והוא בלא ספק אחד מאושיות התרבות בארץ, הציטוטים שניפק לאורך השנים לא עומדים בסטנדרטים של התופס האגדי מהברונקס. יוגי ברה יש רק אחד. האווירון עצמו נהג תמיד לומר "בסופו של דבר לא יזכרו מה אמרתי אלא כמה כבשתי". קשה להעריך האם זה אכן יקרה (וכבר למדנו שהתחזיות הכי קשות הן בקשר לעתיד) אבל בכל מקרה מקומו בדברי הימים של הכדורגל הישראלי מובטח.

גם בקשר ליוגי אין מה לדאוג יותר מדי. עם השנים הוא הפך לאחת הדמויות האהובות ביותר באמריקה, הופיע בשלל פרסומות, פצח בקריירה של פרשן בייסבול והקים מרכז לימוד לילדים בשכונת מגוריו בניו ג'רזי. הוא גם זכה לכך שהדמות המצויירת הפופולרית "יוגי בר" של האנה ברברה תקרא על שמו. אפילו כשניסה לפני כמה שנים להתנער מחלק מהאמירות שיוחסו לו הוא עשה זאת במיטב היוגואיזם כשאמר "לא באמת אמרתי את כל הדברים שאמרתי". למרות שהוא כבר לא צעיר, ובשנה שעברה אפילו חגג יום הולדת 80 (שבה הכריז שהוא "צעיר מדי מכדי להיות כל כך זקן"), נקווה שלפניו עוד ימים רבים וטובים. אבל גם כשיגיע יומו, יוגי יודע שללוויה שלו יגיעו המונים. אחרי הכל, הוא הקפיד ללכת ללוויות של כל חבריו. לנו נותר רק לקוות ליורש ראוי שיקום יום אחד, או לחילופין לקאמבק מפתיע של משה גרטל.