אולי נחזיר את המנדט?

היו תקופות בהן הכדורגל האנגלי היה מהחולים ביותר באירופה. האצטדיונים היו עלובים, כמעט בכל משחק ליגה פרצו קרבות בין מחנות האוהדים ורכבות הושחתו בדרכן אל האצטדיונים. היום הסיכוי של צופה להיפגע מאלימות ביציעים גדול בהרבה בישראל, באופן יחסי. בעוד שבאנגליה צופים מידי שבוע מאות אלפים במשחקי הליגה הבכירה, המתנהלים בדרך כלל לא כל בעיות, בישראל מגיעים לרוב המשחקים אלפים ספורים, אבל היקף האלימות גדול יותר.

השינוי באנגליה התרחש רק אחרי סדרת אסונות בשנות השמונים, ששיאם היה באסון באפריל 1989, בו נמחצו למוות 96 אוהדי ליברפול באצטדיון הילסבורו בשפילד במהלך משחק חצי גמר הגביע האנגלי. עד אז התנהל הכדורגל האנגלי באותו אופן חסר אחריות כמאה שנים ואל האוהדים התייחסו כאל ציבור חסר זכויות וחוליגנים בפוטנציה. מרכיב עיקרי באסון היה השיטור החובבני באצטדיון, היחס לאוהדים כאל עבריינים והפיכת היציעים למלכודות מוות, בעקבות הכנסת גדרות אליהם בשל היסטריית החוליגניזם. רק בעקבות האסון הוקמה ועדת חקירה ברשות השופט לורד טיילור, שקידם במו ידיו את הכדורגל האנגלי למאה העשרים, באיחור משווע.

בעקבות דו"ח טיילור נבנו האצטדיונים מחדש באופן בטיחותי, בוטלו יציעי העמידה והוסרו רוב הגדרות. והנה הקטע הרלוונטי לכדורגל הישראלי: הועברו סמכויות השיטור במגרשים למועדונים ולסדרנים. יחד עם עוד מספר גורמים (הקמת הפרמיירשיפ, עליית מחיר הכרטיסים ושינוי באופי הקהל שהגיע למגרשים) הפכו האצטדיונים למקום ידידותי לצרכנים. יותר נשים ומשפחות מגיעות היום למגרשים ומרבית האצטדיונים נוחים ומודרניים. החוליגנים נדחקו החוצה, חלקם בצווי בית משפט, חלקם על ידי קהל חובבי הכדורגל, ואלו שמגיעים למגרשים יורחקו מהם בעקבות כל גילוי אלימות או גזענות.

המשטרה ערוכה מחוץ למגרשים ובתחנות הרכבת כחלק ממחויבותה לשרת ולהגן על הציבור, להבדיל מחלטורה וסחיטת כסף ממועדוני כדורגל. הסדרנים אמורים לנהל את האירוע ולטפל בהפרעות באופן ממוקד, להבדיל מרישיון להכות אזרחים ללא אבחנה בהנאה סדיסטית. המועדונים מחויבים לשמור על הסדר הציבורי מול הרשויות המקומיות ולכן הם מקפידים על איכות הסדרנים, להבדיל מסתם אוהדים, מקורבים או כאמור בריונים במדים, שהושחתו בשנים של אלימות חסרת פיקוח בשטחים. התוצאה היא ליגה בטוחה ופופולרית, בה מתייחסים אל האוהדים כצרכנים לטוב ולרע: אמנם סוחטים מהם כסף ללא בושה אבל לפחות נותנים להם תמורה.

מדובר במאבק יומיומי. החוליגנים לא נעלמו, הם עברו למקומות אחרים, וישמחו לחזור למגרשים. לשם כך נאבקת המשטרה באוהדים אלימים, להבדיל מאלו שעמדו ליד כאלו, ודואגת להרחיק אותם באמצעות צווי בית משפט מהאצטדיונים, בעוד בישראל התחושה היא שהיס"מ לא מעיז להתמודד עם הגורמים האלימים ובוחר להתנפל על אוהדים ללא אבחנה. לכן, בשעה שבאנגליה יותר ויותר משפחות מגיעות למגרשים, בישראל המגמה הפוכה והיציעים נותרים מופקרים למספר גובר של גורמים שלילים, שאינם חוששים מעימותים פיזיים.

למרות הביקוש העצום לכרטיסים לא יעלה על הדעת להעביר משחקים בליגות הבכירות. במשטרת בריטניה לא שמעו על נוהלי משטרת ישראל ופועלים בצורה ברורה: המשחק יתקיים באצטדיון המיועד וליציעים יכנסו רק בעלי כרטיסים. מדי יום נערכים אירועי ספורט ותרבות, שהביקוש אליהם גדול בהרבה ממספר הכרטיסים שהונפקו, ללא כל בעיות. אפילו משחקי הגביע בין קבוצות זערוריות מול קבוצות ענק מתנהלים ברובם באצטדיון אליו הם יועדו ורק במקרים נדירים מועתקת הביתיות, מטעמים מסחריים בדרך כלל.

המחשבה שהמשטרה לא תמלא את תפקידה הבסיסי ותכפה פגיעה בערכי הספורט הוא בלתי נתפס. כמו גם שימוש בגז מדמיע באצטדיון, אלימות כלפי אוהדים ללא אבחנה (גם אם היו ביציע אירועים שדרשו התערבות) והפקדת יחידות ברוטאליות על הסדר במגרשי כדורגל. לאנגלים נדרשו מספר אסונות בכדי להתפכח ולהוביל את הכדורגל המקומי לשגשוג חסר תקדים. בישראל, כמו בישראל, כבר התרחשו אסונות ונשפך דם, אבל כנראה לא בהיקף גדול מספיק בכדי לחולל את השינוי בתפיסה ובתפקוד.