עמוק באדמה

נכון, לא חסרות נסיבות מקלות. השחקנים הבכירים שאינם, האירוח באולם המזרח אירופי השומם והשבועות הרבים רחוק כל כך מהאוכל של אמא. ואחרי הכל, קשה להשתחרר מהתחושה הקשה שנבחרת ישראל חזרה הערב לנקודת השפל בו נמצאה בדיוק לפני שנתיים. אז, למי ששכח, זה היה אחרי הפסד ביתי לפורטוגל, שכמו אנדורה בכדורגל, זו נבחרת שפשוט צריך לנצח.

שיטת הגמגום-התאוששות שאפיינה את הנבחרת של צביקה שרף, שגם חזרה על עצמה במשחקי ההכנה לטורניר, נתנה לנו את התחושה שמדובר בעוד גירסה של הריטואל המוכר כל כך. זה יתחיל בצליעה, חשבנו, ייראה לא טוב ברגעים מסוימים, אבל אז הפלומבה תשתחרר. הערב זה נפתח עם דקות ראשונות של הגנה משופרת, ואפילו דומיננטיות לא אופיינית של יותם הלפרין מהג'אמפ הראשון. הנה הנבחרת בורחת. אז זהו, שלא.

בנבחרת של 2006 אין מי שיכול ללחוץ על הגז או לעשות את ההבדל בדקות האחרונות. חמור מכך, אין מי שאפשר לתת לו את הכדור ביד ולזוז הצידה. בחמש הדקות האחרונות בסופיה, נראה היה שכולם זזים הצידה. בורשטיין וטפירו, למרות שאלת היציבות התמידית שלהם, לא היו נותנים לזה לקרות. יותם הלפרין וג'יימי ארנולד, מי שהיו אמורים להוביל ולהנהיג את החבורה הנוכחית קדימה, פשוט לא עושים את העבודה. ואל תתנו לממוצעי הנקודות להטעות אתכם.

הלפרין, שלא היה בסביבה עד הדקות של צמצום ההפרש במקדוניה, פתח טוב את הערב, אלא שריבוי החטאות מהקו ומחוץ לקשת העלימו אותו בחזרה עד לחדירה הבודדת לסל בסיום. בנבחרת שצמאה כל כך לכישרון בקו האחורי, הוא היה חייב לקחת אחריות ולהראות מנהיגות, בטח בתור מי שרוצה כל כך לשמוע את שמו מוכרז באולם בסיאטל.

ארנולד, מנגד, נראה כמי שהתאמץ כל כך להפנים את המחמאות שהורעפו עליו בסוף השבוע, ובא הערב להוכיח כמה כולם צדקו. אבל ברגע שסגרו אותו בהתקפה הוא איבד ריכוז ויצא מהמשחק, ואז גם נחשפו החורים שהוא מייצר בהגנה והאדישות בכל הקשור לריבאונד. עידו קוז'יקרו וארז מרקוביץ', ששיחקו 6 דקות יחד בשני המשחקים האחרונים, היו תורמים קצת יותר. העובדה שדווקא ארנולד היה זה שהוביל את ההתקפה החשובה במשחק בפיגור שתיים, היא כבר באחריותו המלאה של צביקה שרף.

אחרי כישלון ההימור על ארז כץ כרכז ראשון, ולאחר ששרון ששון הוכיח כי אינו האיש המתאים לתפקיד המוציא לפועל, נשארו שלושה. נבחרת ישראל של היום מתבססת על הנחישות והאגרסיביות של דרור חג'ג', מתן נאור ויניב גרין. בימים כתיקונם - שחקנים משלימים שמשדרגים את הסגל. כיום - שלישיית לוחמים חסרת פשרות שנדחפה לקדמת הבמה על מנת לחפות על האנמיות של חבריהם. זה לא מעט, אבל בטח לא מספיק.

פורטוגל, נבחרת אלמונית שאף חבר בה אינו שחקן משמעותי בליגה אירופית סבירה, פשוט היתה שם כדי לקחת את מה שנתנו לה. ללא אף שחקן עם יכולת יוצאת דופן בכדרור, בראיית המשחק או בקליעה, נראתה החבורה האורחת בדקות רבות כמו נבחרת של כוכבי מתנ"ס. אבל הנחישות, האמונה והסגירה לריבאונד, אלמנטים בסיסיים שלא דורשים כישרון יוצא דופן, הספיקו לה גם הערב לשמור על מאזן מושלם, ולקרב אותה עוד צעד להופעה היסטורית באליפות אירופה. אנחנו שוב נחכה לבית הניחומים.