המנורה כבתה, וזה סופי

מכירים את אלה שאומרים "חבל על העצבים שלך. תנשום עמוק, תחזיק את אוויר, תספור עד עשר, תנשוף, ותראה שהכל בסדר"? אז זהו, שבחצי השעה האחרונה ניסיתי את השיטה הזאת כמה וכמה פעמים, והיא לא עובדת. ייתכן שמשהו במערכת החיסונית שלי לא תקין? אולי אני לא יודע לספור עד עשר? מה הולך פה, לכל הרוחות? למה אני לא מצליח להירגע?

עשרים שנה אני אוהד את בית"ר ירושלים. החל מ-1986, עונת האליפות הראשונה. אני זוכר את המשחק הראשון מול מכבי חיפה בבלומפילד. גרי ונדרמולן כבש צמד ואני התאהבתי במלמיליאן, הקברניט גיבור תהילה, שניווט את המשחק בחכמה, בגאוניות. מספר 8 ידע שבאותה העונה נזכה באליפות. טראומת משה סיני לא תחזור על עצמה. את סבא שלי, בית"רי מליטא, כבר סחבתי למשחק האליפות. שלמה שירזי וסמי מלכה דרסו את המכבים מתל אביב, וסבא, יחד עם האוהדים, ירד אל כר הדשא, רץ לבדוק את קורות השער שמכרים שלו שרפו במשחק מול הפועל 17 שנים אחורה. מאז אני, מה שנקרא, אוהד שרוף.

את השם אברהם לוי מכיר כל אוהד בית"ר קרוב לארבעים שנה. לוי, שהיה אוהד שרוף, שוכנע להצטרף לקבוצה על ידי חבריו השחקנים, אודי רובוביץ' וארצי בן יעקב, שהיו כוכבי בית"ר בשעתו. מאז הוא שם. מנהל את העניינים. דואג שהכל ידפוק כמו שצריך ועוזר ליושבי הראש והפטרונים שהכל יעבוד חלק.
תשאלו את דדש, רובי ולייזי ריבלין, יהושוע מצא, ז'רז'בסקי, פניג'ל. עם כולם הוא עבד ושרד.

במהלך השנים נקשר שמו יותר ויותר באותם דיונים הזויים שהיו מתקיימים בבית הדין המשמעתי לכדורגל. לוי היה מייצג את הקבוצה ומנסה להקל בעונשים שהיו מוטלים עקב התפרעויות אוהדי הקבוצה. הציטוטים שהיו מגיעים מתוך הישיבות נראו כאילו נלקחו ממערכון של הגשש: "קיבלתם ארבעה משחקי רדיוס בפועל", אמר אלחדיף, "תקל עלינו, אדוני השופט", אמר לוי בתגובה, "בסך הכל זרקו לדשא 10 תפוזים, 2 רימוני עשן ו-7 חזיזים. זה לא כזה נורא".

במשחקים הוא היה יושב על הספסל. אוהד שרוף, לוקח ללב. כשהיה צריך ידע איך להרגיע את יוז'י סורינוב, השוער הסורר, ולדבר אל ליבותיהם של האוהדים המשתוללים. הם היו מקשיבים לו, לחלקם היה מחלק הזמנות. שחקנים באו והלכו, דורות הלכו והתחלפו, ימק"א התחלף בטדי, ורק אברהם נשאר. זכר יחיד לבית"ר של פעם. סמל יחיד. עד תחילת השנה אפשר היה להגיד שגם סמל המנורה נשתמר יחד עימו, אבל גם אותו, שריד בן 70 שנה, החליטו בהנהלה החדשה לשנות.

היום (שלישי) התבשר עולם הספורט שאברהם פוטר מבית"ר. המדהים הוא שרק שבוע קודם הצהיר היו"ר ולדימיר שקלאר ש"על סמלים אני לא מוותר". הוא אמר את זה בהקשר של דוד אמסלם. אם כל הכבוד לאחרון, ויש כבוד, המגן השמאלי לא ישמר בתודעה כסמל. מקומו יהיה כמו זה של יוסי חכם, מגן שמאלי בשנות ה-60-70 , שלא היה אישיות מרשימה ברמות של מלמיליאן, רובוביץ', יוסי מזרחי ואוחנה, שחקנים שנשתמרו כסמלים.

אברהם לוי הוא כן סמל והוא ייחרט ככזה בדפי ההיסטוריה של הקבוצה. ואותו שקלאר כן זורק מתפקידו. האבסורד הוא שמאז שנכנס למערכת, איש הפועל תל אביב הסקאוט דודו דהאן, קוצצו סמכויותיו של לוי למינימום. ולמרות כל ההשפלה החליט אברהם להשאר, כי את הבית לא עוזבים. אולי הניסיון והאינסטינקטים שלו אמרו לו: "כל כך הרבה הנהלות התחלפו, ורק אתה נשארת. אל תעזוב. לך תדע מה עלול להיות. אולי גם הם יעזבו". אברהם נשאר לשמור על הגחלת, לוודא, להשגיח.

אין לי מושג איך אברהם לוי היה כמנהל. אני רק יודע שאסור לזרוק אותו החוצה. לא זורקים את אחרון הסמלים, כזה שמשרת קבוצה קרוב לארבעים שנה. השריד היחיד לתקופה של בית"ר העממית, האיש היחיד בהנהלה החדשה שראה את סימון אלפסי משחק, שהיה עד לפריחתם של מלמיליאן ונוימן, שהכיר את סמואל רזניק ז"ל, שיש לו קו טלפון ישיר לכל שחקן ומנהל ויו"ר בארץ מבלי לעבור ביורוקרטיות, איש שבא מאהבה ונושם את הקבוצה מתוך סמל המנורה והמסורת הירושלמית ולא מתוך ראייה עסקית ופיננסית. בגלל זה, גם אחרי חצי שעה, העצבים לא נרגעים.