כסף יש בשפע, אבל גם כשלונות

מאת אילנה ברגר

בסוף חודש אוגוסט יתקיים טורניר הגראנד סלאם האחרון של השנה
בפלשינג מדו. דבר אחד כבר ברור - ההצלחה של הטניסאים המקומיים
באליפות שתתקיים בארה"ב, כמו זו של אלה שקדמו להם השנה בצרפת ובאוסטרליה, תהיה לבטח גדולה מהופעתם המביכה, בלשון המעטה, של עשרות הטניסאים הבריטים שנטלו חלק השנה בטורניר הביתי שלהם בווימבלדון.

בריטניה, המארחת ללא ספק את טורניר הגראנד סלאם שעדיין נחשב ליוקרתי מכולם, נמצאת בתחתית הדירוג של טורנירי הגראנד סלאם בכל הנוגע להצלחה של טניסאיה המקומיים בטורניר. רק המועמדים הקבועים להצלחה, טים הנמן וגרג רוסדסקי, שהוא בכלל קנדי במקור, הצליחו במידה מסויימת להציל את הכבוד הלאומי, וזאת מתוך 15 טניסאים בסך הכל, בגברים ובנשים, שניסו את כוחם בטורניר. חלקם הגדול נעזר בכרטיס חופשי מטעם הוועדה המארגנת של הטורניר, אך לא הצליח לעבור יותר מסיבוב אחד.

"אם מדינת גראנד סלאם אחרת היתה ממשיכה לייצר כאלה תוצאות מביכות בטורניר שלה שנה אחרי שנה, לבטח היתה זוכה לכינוי פאתטית", כך אמר ללא רחמים ג'ון קרוטר, אחד מאנשי העסקים המובילים בבריטניה, שטען בין השאר שטניסאיה של בריטניה סובלים ממה שהוא כינה "הסנדרום הג'נטלמני", שלטענתו מונע מהם להצליח יותר. לדעת קרוטר, ההופעות הכל כך מבישות, שהיו ללא ספק הופכות בכל מדינה אחרת כבר מזמן לנושא שעל סדר היום הציבורי, הפכו בבריטניה לנורמה מקובלת, וזו הפכה להיות חלק מהבעיה.

לטענת קרוטר, על הבריטים קודם כל לכעוס על כך שהם נותנים לספורט הלבן, להפוך בצעדי ענק לספורט שבשוליים. בהתחשב בתקציב האדיר העומד לרשות איגוד הטניס הבריטי כל שנה, התופעה הזו בהחלט מדאיגה. יותר מזה. הבריטים, שראו אלוף תוצרת בית בפעם האחרונה בשנת 1936, כשפרד פרי האגדי זכה בתואר, בהחלט הודו שתחושה של מבוכה עברה בהם השנה, בעיקר לנוכח הצלחתה המזהירה של השכנה הקטנה בלגיה, בעיקר בטורניר הנשים, במסגרתו העפילו ג'סטין הנין לגמר, וקים קלייסטרס לרבע הגמר.

אך הבריטים לא לבד. אמנם לגרמניה אין טורניר גראנד סלאם ביתי, אך גם בה הספורט הזה נמצא בסכנה גדולה, בעיקר אחרי ששנים רבות טניסאיה שלטו ברמות הגבוהות ביותר של הענף, בין הנשים ובין הגברים. אנקה הובר, שדורגה בשיא הקריירה שלה במקום הרביעי בעולם (זכתה ב-12 תארים) והעפילה לגמר של האליפות הפתוחה של אוסטרליה בשנת 1996, הודיעה לא מזמן שהיא מתכוונת לפרוש בינואר הקרוב.

הובר אמנם לא הגיעה לדרגת ההישגים של בת ארצה שטפי גראף, אך היתה ללא ספק אחת מתוך הרבה טניסאים וטניסאיות מצויינים שהיו למדינה הזו עד לא מזמן, ביניהם בוריס בקר, מיכאל שטיך, קארל אובה שטיב ואחרים, שהעניקו לטניס הגרמני נחת שנים רבות.

הגרמנים, במידה רבה של צדק, חוששים לעתיד הענף אחרי פרישתם של כל אלה, כשהם בהחלט מרגישים אכזבה מהישגיהם עד כה של מי שהיו אמורים לרשת את בקר ושטיך - ניקולאס קיפר (30 בעולם), וטומי האס (34 בעולם). השניים עדיין לא זכו בתואר בקריירה וגם לא הצליחו עד כה להשאיר את חותמם בכל הקשור לטורנירי גראנד סלאם. בצד הנשי, הבעיה קשה עוד יותר. אחרי פרישתה של גראף וכעת זו הקרובה של הובר, נותר הטניס הגרמני הנשי בוואקום אדיר, ואין באופק אפילו יורשת פוטנציאלית לשתיים.

המעניין בתופעה הזו בשתי המדינות הללו, ללא ספק בעלות מסורת ארוכה ומכובדת בענף, הוא שלשתיהן לא חסרים משאבים. לפחות בגרמניה, הוכח גם במהלך השנים שיש שיטת עבודה מסודרת שהניבה לא מעט תוצאות, אך גם כך, הענף נמצא בירידה מתמדת לא רק בהישגים, אלא שבאופן טבעי גם בפופולאריות.

נשיא איגוד הטניס הגרמני, גיאורג פון וידנפלדס, הודה עם הודעת פרישתה של הובר שהענף נמצא במדינתו במשבר עמוק: "נצטרך ככל הנראה להשלים עם העובדה שיש להיפרד מההצלחה", אמר פון וידנפלדס. "אין אנרגיה, אין ניצוץ. ללא ספק חלק מהשחקנים שלנו חסרי רעב להצליח", הוא הוסיף.

לא רק זאת. בגרמניה בשנים האחרונות, הצליחו טניסאי העבר וההווה, להסתבך בינם לבין עצמם ועם האיגוד שלהם. היחסים בין קיפר והאס לבין בוריס בקר מתוחים, ובין השאר, העדיפו השניים לא לשחק בטורניר היוקרתי המתקיים כל שנה בגרמניה בעיר שטוטגארט. גם בין הנשים יש הרבה תככים ובעיות. שתי הטניסאיות המובילות כיום של גרמניה, מרלן ויינגארטנר (40 בעולם), ויאנה קנדר (52 בעולם), העדיפו לא לייצג את נבחרת גרמניה בגביע הפדרציה השנה, בטענה שהן לא מקבלות מספיק כסף מהאיגוד הגרמני
תמורת הופעתן.

מסתבר שבענף ספורט אישי כמו טניס, הרבה פעמים גם כסף ללא ההגבלה, ולעיתים גם שיטת עבודה מסודרת, לא מהווים ערובה להצלחה לאורך זמן.