יחי ההבדל הקטן

נסו לדמיין מה היה קורה אילו נבחרת ישראל בכדורסל היתה מנצחת את נבחרת ארה"ב, רוקדת "הורה" על הפרקט ואחר כך נוחלת מפלה מבישה מול ספרד. אפשר להעריך שאוהדים זועמים היו מגדפים את שחקנינו בלהט, פרשני הספורט היו מנתחים בכאב את החרפה, והמאמן היה בסכנת הדחה.

ליוונים זה לא קורה. מרגע שתם המשחק המאכזב של נבחרתם, החלו המונים לנהור לכיכרות, מנופפים בדגלי יוון ומריעים לפאפאלוקאס האליל ולחבריו. ה"אומוניה", כיכר ההפגנות של אתונה, מלאה מוזיקה, עשן צבעוני וילדים חוגגים. רשת הטלוויזיה הממלכתית הכריזה כי הנבחרת "קיבלה את הזהב של לבנו", ובמשך חמש שעות לא חדלה לראיין את אבא של פאפאלוקאס, החברים של ינאקיס, ופרשנים שפניהם נוהרות מאושר וגאווה. המלה "הפסד" לא נאמרה אפילו פעם אחת. המלים "נבחרת הזהב", "גאוות האומה" ו"ילדי הזהב של העם היווני" חזרו, לעומת זאת, ללא הרף.

כדורסל, וספורט בכלל, הוא חלק מהתרבות הלאומית. דימויה העצמי של חברה ניכר גם ביחס לאנשים המייצגים אותה ומניפים את דגלה בעולם. ישראל נוטה לשפוט את נציגיה - בכל תחום, ודאי בספורט - בחומרה הגובלת במאניה-דיפרסיה, ומוכנה לזרוק לפח ההיסטוריה כל מי שלא הביא לה ניצחון בומבסטי וקל.

כדאי ללמוד מהיוונים: לא מחפשים תירוצים, סולחים לילדי הזהב שלהם על השגיאות ומחבקים אותם. לא חשוב שהספרדים ניצחו. לא חשוב מה אומרים בעולם. היוונים חוגגים השבוע ניצחון ענק. אולי גם בגלל זה יוון היא מעצמת ספורט, ואנחנו לא.