נגמר לפני שהתחיל?

קודם כל, כדי לשמור על סיכוי להעפיל ליורו אנחנו צריכים לארח בארץ. נניח, רק לצורך הדיון, שהחזירו את המשחקים לרמת גן, וכולנו זוכרים את האנרגיות ש-40 אלף הצופים נותנים לנבחרת. כי אם נמשיך לארח בניימיכן או בכל מיני חורים, אין טעם אפילו להעלות את שאלת הסיכויים. כולם זוכרים איך נראה הקמפיין העגום של מוקדמות היורו הקודם.

עכשיו בואו נעשה חשבון פשוט: אנגליה תהיה ביורו. אין סיכוי שלא. יהיו שם שערוריות אינספור, מכות בחדר ההלבשה, מישהו ייתפס בבורדל עם המכנסיים למטה, תרתי משמע, שער של עומר גולן יקנה לישראל ניצחון סנסציוני ברמת גן – אבל הם יסיימו ראשונים בבית, כמעט כמו בכל קמפיין. זאת אומרת שעל הכרטיס השני לגמר היורו מתחרות שלוש נבחרות: רוסיה, קרואטיה וישראל.

נתחיל בקרואטיה. מדברים על דעיכה ועל חילופי משמרות, אבל הנבחרת הזו הייתה במונדיאל האחרון, הגם שבלשון המעטה לא הרשימה. והיא הייתה ביורו ב-2004. מדובר בנבחרת משופשפת, שמה שיכול להפיל אותה הוא המנטליות הנוראית של העם אותו היא מייצגת: סכסוכים בין השחקנים למאמן ובינם לבין עצמם, התפרעויות אוהדים, ומה לא, בעצם. אם פיפ"א תישאר נאמנה להחלטתה להעניש בחומרה על גזענות, לקרואטיה יורידו 25 נקודות בטורניר רק על שלטי הנאצה שיונפו בזאגרב במשחק נגדנו. אז מבחינת כדורגל הם יותר טובים וטכניים, אבל אם עמדנו מול נבחרות ממושמעות כמו שוויץ ואירלנד, יש סיכוי גם נגדם.

ואז מגיעה רוסיה. פעם, לא מזמן, מעצמת כדורגל מפחידה ועד לפני חודש סתם נבחרת. עד לפני חודש, כי חוס הידינק, האיש שהכי לא היית רוצה לראות נגדך על הקווים, הצטרף אליהם. הידינק הוא המידאס המודרני, כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב. מה שהוא עשה עם הנגרים האוסטרלים בלתי נתפש בכלל. אם מישהו חושב שהוא ייכשל מול אסטוניה ואנדורה, שיחשוב שוב.

צריכים לקרות יותר מדי דברים כדי שנעלה, אבל זה לא שונה, בעצם, מקמפיינים קודמים. מה שכן שונה היא השיטה: שבע נבחרות, שתי עולות אוטומטיות. שתיים מהן חזקות מאתנו באופן משמעותי, אחת עדיין בסימן שאלה אבל מספיק טובה כדי להשאיר את הנקודות אצלה. ושוב, הכל בתנאי שהמשחקים יחזרו ארצה. איך אנחנו עולים? פשוט מאוד, אנחנו לא.

עוד קמפיין מתחיל, והפעם, בנוסף לכל הליקויים הבסיסיים של בחורינו, זכינו גם להגרלה מעניינת. הצבתנו בבית המוקדם עם אימפריות אירופאיות כמו אנגליה, רוסיה וקרואטיה יצרה בפנינו אתגר ספורטיבי קשה, אבל כמו שאומרים, זה לא בשמים. כדי להעפיל ליורו 2008 לפחות שתיים מהנבחרות הללו אמורות לסיים מתחתינו, השאלה היא רק מי הן יהיו.

אנחנו בונים על אנגליה. כידוע, הם מהירים וחזקים, אבל לא טכניים. הניסיון מראה שג'רארד, למפארד ורוני מתקשים להתמודד במרכז השדה עם שחקנים מסוגם של אלברמן ובאדיר. המאמן סטיב מקלארן הוא די טירון, ולמרות שהוא הוליך את מידלסברו לגמר גביע אופ"א, הוא טרם נאלץ להתמודד עם קמע כמו החמסה של קשטן. מבחינת ההתקפה שלהם, למדנו כבר שקראוץ' הוא בלוף, הכל תלוי ביום שיתפוס תומר בן יוסף. גם ההגנה שלהם צעירה והססנית. ארבייטמן יארוב לכל טעות של טרי ופרדיננד.

אבל אם לא את אנגליה, ניאלץ לעבור את רוסיה. איצ'ה אומר שבבית אנחנו יכולים להתמודד שווה בשווה מול קבוצה, ובחוץ, עם קצת מזל, אפשר לעשות תוצאה טובה. רוסיה של הידינק היא בטח לא הברית המועצות המפחידה של פעם, ובינינו, אם תבחנו טוב טוב את הסגל שלהם, תראו שאין להם אף כוכב כמו יוסי. הליגה הרוסית היא לא רצינית, והזכייה בגביע אופ"א של צסק"א מוסקבה לא באמת מרשימה אותנו.

את הקרואטים אנחנו כבר בכלל לא סופרים. הם היו רחוקים מלהרשים במונדיאל, הטורניר הזה שלא הצלחנו להתקרב אליו כבר 40 שנה.

אנחנו אופטימיים, וזה יפה. חיכינו למשיח, התפללנו לאלוהים, אפילו להמנון שלנו קראנו "התקווה". זה שמאות שנים הגענו מלאי אמונה להתמודדויות מול האירופאים, וכמעט תמיד הפסדנו, לא משנה אצלנו כלום. לא ניתן למסורת המפוארת של הכישלונות לפגוע לנו בביטחון. אפילו לא לדירוג של אופ"א. נמשיך לטעון ש"זה בסך הכל 11 מול 11", "המשימה בהחלט אפשרית", ו"ביום נתון אפשר לעבור אותם". חוץ מזה, זנדברג בכושר נהדר. ראיתם איך הוא עבר את יחיאל?

אם ההנחה שנבחרת ישראל כבר לא תגיע לכלום היתה נתמכת בבסיס רציני, לא היה טעם בדבר המוזר הזה שנקרא ספורט. לטורקיה לא היתה אמביציה לנסות ולבקר בחצי גמר מונדיאל, לפורטו לא היו יומרות לזכות בליגת האלופות, ליוון לא היתה סיבה להתייצב ליורו 2004 ולמ.ס אשדוד לא היה שווה לעמול במשך שנים כדי להשתתף במפעל אירופי. אלא שכל הדוגמאות הללו, מעטות מיני רבות, מוכיחות את הדבר הראשון ששחקן כדורגל שומע ממאמן קבוצת הילדים שלו כבר ביומו הראשון, טענה שהולכת ומתחזקת ככל שמדעיות הענף מתפתחת: כישרון, נתון בו אנו מפגרים כנראה אחרי רוסיה, אנגליה וקרואטיה במוקדמות יורו 2008, הוא מרכיב משני במשחק הכדורגל והוא נעשה חסר משמעות ללא התנהלות מקצוענית, משמעת, סדר, רצינות, ביטחון עצמי, מנטליות ושאר מרכיבים פסיכולוגיים.

ולהיפך. כל הקבוצות שמצוינות לעיל התגברו על המחסור בכישרון לעומת יריבותיהן הגדולות, על-ידי התנהלות נכונות, מסורת, תרבות, גישה מקצוענית. כמה קשה לאוזן הישראלית, ככה פשוט. דרור קשטן הפך למאמן הטוב בהיסטוריה הקצרה של ישראל, מפני שהוא הפנים את המתכון האירופי להצלחה וכפה אותו על השחקן המזרח תיכוני העצל, שתמיד חונך על ברכי הכישרון. בזכות זה הוא התגבר על פערים הרבה יותר גדולים בליגה הישראלית, באופן יחסי כמובן. בזכות זה הוא לקח תארים עם הפועל כפר סבא והפועל לוד, הוביל את העולה החדשה, בית"ר ירושלים, לאליפות השנייה בתולדותיה על חשבון האלופה החזקה והמוכשרת בהרבה, מכבי ת"א.

בזכות זה הוא לקח דאבל עם מכבי ת"א על חשבון מכבי חיפה של רביבו וברקוביץ', בזכות זה הוא לקח דאבל עם ילדים אלמונים בהפועל ת"א על חשבון מכבי חיפה של בניון, בזכות זה הוא ניצח את מילאן, פארמה, צ'לסי, לוקומוטיב מוסקבה. קבוצות שנסחפו אחרי הדרך של קשטן, ולא הלכו נגדה, הגיעו איתו להישגים שעד היום הן לא שוכחות. תשאלו את אוהדי הפועל ת"א, מכבי ת"א ובית"ר ירושלים כמה הם מתגעגעים.

למעט אולי אנגליה, קשטן יכול להתגבר גם על הפערים הקטנים שלנו מרוסיה, שלא הגיעה לכלום כמדינה בודדה, וקרואטיה, שלא הפחידה או הרשימה אף אחד במונדיאל האחרון. נכון, כולן טובות מאיתנו על הנייר, אבל קשטן כבר הוכיח במקרים הרבה יותר קשים כי לנייר אין משמעות, אם כולם הולכים בדרך שלו.