המקצוע: אי-אימון

שם משפחה: שום
שם פרטי: יצחק.
תאריך לידה: 1 בספטמבר 1948.
מקצוע: מ...

קרוב לוודאי שידו של יצחק שום לא תהסס, כשתפנה למלא את סעיף משלח היד בטופס הסטנדרטי של לשכת התעסוקה. אחרי יותר מ-20 שנות עבודה כמאמן כדורגל, הדימוי העצמי שלו מקובע באופן שלא יתערער בגלל כמה עונות מפוקפקות. השאלה היא, מה ייכתב בטופס, אילו ימלא אותו, למשל, הפקיד התורן בלישכה, אליה כנראה יגיע שום בתקופה הקרובה. אחרי תיחקור קצר, עלול הפקיד להגיע למסקנה שבעת האחרונה, עשה יצחק שום הסבה למקצוע ייחודי בתחום הכדורגל: אי-אימון.

הראיות מוצקות וחד משמעיות: שלוש עונות רצופות, שלושה אזורי אקלים, ארבע ליגות, ארבע הנהלות והחלטה אחת – להיפטר מיצחק שום, יעלה כמה שיעלה. השורה התחתונה, על פי מקורות גלויים, עומדת על כמעט 2 מיליון דולר, שהוציאו קבוצות כדורגל תמורת הזכות לא לעבוד עם האיש. בהערכה זהירה, כשליש מהכסף שהרוויח שום לאורך הקריירה שלו כמאמן, שולם לו עבור אי-אימון. בכל קנה מידה, מדובר בשכר עתק עבור עבודה, כל שכן עבור המנעות מעבודה. ייתכן, כמובן, שמדובר בצירוף מקרים נדיר שאינו מלמד דבר על אופיו של יצחק שום או על שביעות הרצון של מעסיקיו, אבל ההגינות מחייבת לבחון את הפרשנות ההפוכה, זו שמתבססת על אמות מידה של הסתברות ושכל ישר.

מי שאינו מכיר באופן אישי את יצחק שום – כמו למשל כותב שורות אלה – יכול לגבש עליו דיעה רק מתוך תקשורת הספורט. במדיום הזה, הפך שום בשנים האחרונות לסוג של קאלט. הראיונות איתו מכילים כמות בלתי מתקבלת על הדעת של פיאור עצמי, גוזמאות, הזיות על הצעות מצמרת הכדורגל העולמי ושכתוב ליברלי של קורות חייו. אין לכחד, שחשיפות מן הסוג הזה מספקות הנאה מסויימת, סוטה במקצת, מן הסוג שנוצל עד כדי שלימות בסדרת הטלויזיה הבריטית "המשרד" (ולהבדיל, באופן מעט יותר גולמי, בתכנית "בסלון עם האווירון"). אולי מדובר בסוג של מציצנות ואולי באיזה תהליך מסובך של השלכה פסיכולוגית, אבל העובדה היא שאנשים מוצאים עצמם מרותקים למחזה המביך של אדם בוגר שמבזה את עצמו. הפן הזה בהתנהלותו של יצחק שום נתפס על ידי הקהל הרחב כמין עווית מצחיקה, כמעט חיננית, שאינה קשורה לחלקים אחרים באישיותו של המאמן. חוסר האמון הכללי – והמוצדק – שיש לציבור כלפי העיתונות, גורם לכך ששום התקשורתי נתפס כפיקציה, יציר כפיה של תעשיה שאינה מחוייבת לדיוק, לעומק או להגינות. כשהוא מגיע לכר הדשא, נושרת ממנו תחפושת הליצן ומתחלפת באימונית הדוקה, דברי הרהב מפנים מקום להרצאות טקטיות והעיסוק הכפייתי בעצמו מומר בהתמסרות נטולת אגו למועדון.

אלא שכאן חייבת להישאל השאלה, שכנראה עלתה גם אצל קברניטי הפועל ת"א זמן קצר אחרי ששכרו את שירותיו של המאמן: אולי יש רק יצחק שום אחד? מה אם "שומי" מאמין בכל המעשיות שהוא מספר? האם הדמות הסהרורית מהראיונות, היא זו שמתייצבת מאחורי הקווים בשבת?

לקהל הרחב, השאלה הזו היא בעיקר רכילותית, אבל למי שמפקיד בידיו של המאמן עסק שמגלגל מליונים ונוגע בציפור נפשם של אלפי אנשים, מדובר בבעיה אמיתית ודחופה. האם האמינות של שום המאמן, זהה לאמינות של שום שמתפאר בהעלאת קבוצה בולגרית לגביע אופ"א, למרות שאימן בה 11 מחזורים מתוך 30 ופוטר לפני סוף הליגה? או לזו של המאמן שנזרק ממועדון רוסי אחרי חודשיים וחצי של הפסדים, אבל טוען שעזב משום שלא רצה לחתום על חוזה ארוך טווח? האם תפישת המציאות של הארכיטקט המקצועי של הפועל ת"א, היא אותה אחת שמתארת אותו כאלילם הנצחי של אוהדי "פאו", כאשר בפועל (והדברים מתועדים), היחס של הקהל היווני אליו נע בין לעג, לבין הכרת תודה מסוייגת על תארים שהושגו בעזרת משחק משמים? האם סבך התירוצים הסותרים והילדותיים שהוא מייצר, הוא משחק תמים, או דוגמא מייצגת לצורת ההתמודדות שלו עם כשלונות?

האם אדם שמקרין חשיבות עצמית של מאמן צמרת אירופאי ותובע כבוד בהתאם, יכול לעבוד בהרמוניה עם הנהלה אפרורית ודלת אמצעים בליגה זניחה? ולחילופין, אם הנאומים האינסופיים אודות המוניטין של "שום יצחק", הכסף של "שום יצחק" ושוב - עד זרא - הכסף של "שום יצחק", משקפים רק אסטרטגיה כושלת של יחסי ציבור, האם זוהי רמת האינטליגנציה והתחכום שמתאימה למאמן של קבוצה חשובה בליגת העל? הסוגיות האלה כנראה שוליות עבור האוהדים, שחיים את הקבוצה דרך היציע והתקשורת, אבל הן הופכות להיות מהותיות, כאשר מדובר באדם שאיתו צריך לעבוד שכם אל שכם, לתת בו אמון ולתכנן איתו את העתיד.

ארועי הימים האחרונים מלמדים, שראשי הפועל ת"א הבינו שעשו מקח טעות. הם לא הראשונים שמוצאים עצמם בנסיבות האלה – הדוגמא הבולטת ביותר היא לוני הרציקוביץ', שהחתים את שלמה שרף על סמך מוניטין ורק אז גילה במה מדובר. הם בוודאי לא הראשונים שמנסים לתקן את הנזק בצורה מגושמת וחסרת הדר, תוך מאמץ מועד לכישלון לחסוך כמה מאות אלפי שקלים. הקהל הרחב רואה את הקולות ומתקשה לגבש מסקנה: האם המנהלים הם נבלות רודפי בצע שפועלים ממניעים אישיים שפלים, או שמא שום הוא אפס מוחלט, בדיחה מקצועית ואסון ספורטיבי?

למרבה האכזבה, השורה התחתונה אינה חד משמעית. העסקנים הם עסקנים, חלק אינטגרלי מהנוף החובבני של הכדורגל הישראלי. מולם ניצב מאמן בינוני, שעם תקציבי עתק, שקט מערכתי והנהלה מקצועית ותומכת, מסוגל להגיע להישגים סבירים – בדיוק כמו 90% מעמיתיו. הבעיה היא שדימויו העצמי של שום, ביתק מזמן את כבלי כח המשיכה ונסק למסלול סהרורי סביב כדור הארץ, במקום שבו בני אדם אמיתיים מתקשים לתפקד ולעבוד בצוות. כל עוד הוא מרחף שם, מקור ההכנסה העיקרי שלו ימשיך כנראה להיות אי-אימון.