הפועל ובית"ר, קבוצות חולות

לאליפות יכולות להיות שתי משמעויות: האחת, מנוף לשדרוג המועדון, העמקת השורשים בצמרת ובסיס לתארים נוספים, תוך צעידה בטוחה לעבר המקצוענות המושלמת. האופציה השנייה הופכת את התואר החשוב לפסיק בהיסטוריה, אירוע זניח שנולד מתוך מאמץ מרוכז בהווה והתפרקות בעתיד. האופציה הראשונה רואה באליפות אמצעי לטיפוח המועדון, השנייה מוצאת באליפות את המהות, את התכלית היחידה.

מכבי חיפה של עונת 2000/1 שייכת לקטגוריה הראשונה. אחרי שבע שנים של שפיכת כסף לחינם, ניצל יעקב שחר את התואר הראשון במילניום השלישי לביסוס המועדון שלו, להפקת לקחים מטעויות העבר, בדרך לעוד ארבע אליפויות בחמש שנים. לאציו, רומא, קורינתיאנס ומכבי ת"א של 2002/3, שייכות לקטגוריה השנייה, מועדונים שלא שינו את סגנון העבודה הקודם שלהם וקרסו בדיוק בשיא הגובה. לאציו ורומא לא שבו לתת פייט ליובה ומילאן אחרי אותה עונת אליפות; קורינתיאנס, הקבוצה העשירה בדרום אמריקה, אלופת ברזיל להזכירכם, מבלה את רוב העונה החדשה במקום האחרון; על מה שקרה למכבי ת"א מאז התואר ב-2003 אין צורך להרחיב את הדיבור.

בית"ר ירושלים והפועל ת"א נמצאות בדיוק בצומת הזאת, למרות שאחת רחוקה מאוד מהגשמת היעד של הבוס העשיר שלה והשנייה לא עשתה כלום עם הגביע בו זכתה בצורה הירואית בעונה שעברה. נתחיל במקרה היותר בוער, זה של הפועל ת"א, שעומדת לאבד את מאמנה, יצחק שום, כבר אחרי המחזור הראשון. תודו שלא שמעתם על משהו חולני יותר מזה. כדי להבין את גודל הטרגדיה העכשווית של הפועל ת"א, חשוב לחזור לגביע בו זכו האדומים בעונת 1998/9. השלישיה שניהלה את הפועל ת"א באותה עונה, תאומים-אורנשטיין-עגיב, היתה אז בשיא אונה והפכה את אותו תואר לבסיס של הקבוצה לאחת התקופות המוצלחות בתולדותיה: דאבל, רבע גמר גביע אופ"א ואינספור סגנויות ומשחקי עונה מול מכבי חיפה. היום, אחרי לכתו של הרס"ר קשטן, הפועל ת"א סובלת מקרקס ניהולי, כשגורם בכיר בקבוצה מנסה לפגוע בשום ולקדם מועמד אחר במקומו, חברי ההנהלה נלחצים מתוצאות במשחקי אימון ולא מגינים על המאמן המותקף באופן מעורר חשד. שום, בינתיים, מרשה למקורביו להשתלח במועדון, והפרשה כולה מזכירה מאוד את ימי ההסתדרות העגומים.

כמו בבית"ר, חלק מהקהל חסר סבלנות ולוחץ ובעצם מכתיב את סדר היום, בדיוק כמו במועדונים חולים, שלא מגיעים לשום מקום ובניגוד מוחלט לתדמית המצוחצחת של הפועל. כמו בבית"ר, הפועל ת"א הפכה לקבוצה לא יציבה, שמחליפה מדי קיץ את סגל השחקנים שלה, אלא שהמקרה שלה יותר בעייתי: הצרה המרכזית של הפועל ת"א החדשה נובעת מכך שהיא מונהגת על ידי קבוצת ניהול זמנית, שחושבת ופועלת בצורה זמנית, מתוך ידיעה שמחר היא לא תהיה שם. מוני הראל, על כל אהבתו למועדון, חושב כיצד לא להפסיד כסף מההנאה הרגעית שלו, וההשלכה העתידית של פיטורי מאמן במחזור הראשון כנראה פחות מטרידה אותו. גם ככה לא בטוח שהוא יהיה שם בעוד חמש שנים, אז למה לו לשפוך כסף על שחקני רכש יוצאי דופן או לדפוק חשבון למאמן שלו? במקום שהגביע והמקום השני בעונה שעברה יהיו נקודת זינוק למקום הראשון והאליפות, הם הפכו לנקודה ממנה קפצה הפועל תל אביב לתהום.

הגזרה של בית"ר אמנם שקטה יותר נכון לרגע זה, בזכות הניצחון הלא מייצג על מכבי ת"א, אבל בעייתית לא פחות. בית"ר, למרות ה-1:2 בבלומפילד, ממשיכה להתנהל כמו בימי מאיר פניג'ל, רק בווליום חזק יותר. מעמד המאמן לא יציב אף פעם, וכך גם סגל השחקנים וההנהלה, להבדיל ממה שקורה במכבי חיפה והעבודה לטווח ארוך של רוני לוי. השתיקה הרועמת של ראשי בית"ר, שקדמה לרצח האופי של ארדילס לפני המשחק מול מכבי ת"א, היא רק הסימפטום למחלה הרבה יותר קשה.

בית"ר, למרות הכסף הרב ששפכה והניסיון לנתץ את התדמית הישנה, היא היום גוף בעל שני ראשים. האחד של ולדימיר שקלאר, השני של מקורבי ארקדי גאידמק, בעיקר יוסי מילשטיין, שאין לו שום קשר לספורט. למרות ששני הצדדים מייצגים את אותו גוף, הם לא יושבים בדרך-כלל אחד ליד השני במשחקים. לרוב, מילשטיין מגיח ליציע הכבוד ברגע האחרון בבגדי יאפי, התנהלות שמסמלת את השליפות איתן הוא מנהל את הקבוצה. והוא זה שמנהל את הקבוצה.

גורמים בבית"ר, שמודאגים מהחוצפה של מילשטיין, טוענים כי השוליה של גאידמק היה זה שיזם את המהלך הבלתי נתפס, שנועד להחזיר את טיבריוס דאראו לבית"ר, מבלי לשאול את אוסי ארדילס. אותם אנשים מציינים כי הפרסומים על הנחתת דאראו תפסו גם את שקלאר מופתע, למרות שהוא זה שאמור להיות מופקד על ניהול הקבוצה. מקרה דומה, לטענת אותם מקורות, נרשם כאשר אוהדי בית"ר התלוננו ששקלאר לא דואג להם לדיל לסופיה, ומילשטיין יזם חכירת מטוסים באופן עצמאי.

מעל כל הקרקס הזה מרחפת ההיעדרות של ארקדי גאידמק ממשחקי הקבוצה האחרונים, שמעידה שבית"ר לא מצאה עדיין מנהיג חדש בעידן המודרני, נשארה בשכונה ממנה היא מנסה לברוח בעשור האחרון ולא מצליחה, על אף הסגל האירופי לכל דבר.

את חוסר הכבוד לארדילס מנצלים שחקני הקבוצה, שמסתכלים למעלה ולומדים כיצד להתנהג. שחקנים ותיקים ויקרים מותחים ביקורת אנונימית על מאמנם, שמזעזעת את היסודות הלא יציבים של בית"ר (שהיו מתמוטטים כנראה אם זנדברג לא היה מתעלה נגד מכבי ת"א). שחקן בכיר בקבוצה, לדוגמה, קורא לז'ואנו פינטו מאחורי הגב "אופיר חיים ב-800 אלף דולר". מועדון עם הנהלה חזקה היה דואג לטפל בבעיה הזאת מיד.

אבל הבעיה אינה מסתכלמת בשחקן אחד. די היה לקרוא את הציטוטים בכלי התקשורת נגד ארדילס אחרי המשחק מול דינמו בוקרשט, כדי להבין כי המאמן הוא הבעיה האחרונה של המועדון המבולגן. שחקנים בכירים מעבירים את האחריות שהוטלה עליהם למאמן שלהם, באופן שיגבה מחיר מבית"ר בעתיד. את הקרעים האלה לא רואים כרגע, אבל תהיו בטוחים שהתמונה תשתנה מחדש במקרה של תיקו במשחק הבא.

בית"ר אולי תזכה בסוף העונה באליפות, אבל כל עוד היא לא תתאים את עצמה לעידן החדש, היא תבלע ותשקע בבינוניות, כמו אימפריות עבר אחרות שלא התיישרו עם סימני הזמן, מכבי נתניה והפועל באר שבע למשל. כל עוד בית"ר תמשיך לחשוב במושגים של החלפת מאמנים כל שני וחמישי, כל עוד רכבת השחקנים תימשך והמועדון לא יתייצב, כל עוד אליפות תהיה המטרה היחידה של בית"ר, מכבי חיפה תמשיך לשלוט בכדורגל הישראלי. גם הפועל ת"א, לאור טירוף המערכות החדש שפוקד אותה, רחוקה מהמסלול שיסכן את האימפריה של יעקב שחר.