על המסך, כמו על המגרש, אין חדש. פתיחת העונה הייתה אמורה להביא למסכים שתי בשורות "שער השבת" לסיכום המחזור בערוץ 10 ומיד לאחריה "היציע המרכזי" בערוץ 5 פלוס אבל מי שקיווה שהרצועה הטרייה תוליד עמה שינוי מרענן, נאלץ לצפות שוב בארבל מגיש, בברקוביץ' מתרברב, בקופמן נובח, ובשרף מגן על החברים שלו (רוזן ושום). הציפייה לחדשנות מתבררת כנאיבית. הבועה של הכדורגל הישראלי קטנה מדי. תנסו להרחיב אותה, והיא תתפוצץ לכם בפרצוף.
"שער לשבת"
תוכנית סיכום המחזור היא הלחם והחמאה של אוהדי הכדורגל. בשביל להרוס מוצר בסיסי כמו לחם נדרשים רק טבחים גרועים במיוחד, משהו בסגנון של נוימן וגינזבורג. יורם ארבל הוא טבח מסוג אחר. הוא כבר שף. הממלכתיות, המוניטין והניסיון שלו מצליחים להעביר את המשדר בצורה חלקה. אומנם הלחם הפך מעט עבש עם השנים, אבל מי שמצפה לבאגט טרי, שייסע לצרפת.
המוקש טמון בחמאה, הלא היא עמדת הפרשן. מכיוון שכל אוהד כדורגל רואה עצמו בתור המאמן האידיאלי, טרם נולד הפרשן שיצליח לגרור עמו קונצנזוס בקרב הצופים. על פניו נראה שאיציק זוהר ואייל ברקוביץ' הם הזיווג הנכון למשרה הבעייתית בתוכנית סיכום המחזור. לשניהם עבר ספורטיבי מרשים שכלל חיכוך מוגבר עם עולם התקשורת, מה שיצר אצלם ביטחון עצמי מופרז, חדות לשון, טבעיות מול המצלמה ויכולת ליצור שילוב בריא בין דיפלומטיות לבוטות (מי יותר ומי פחות).
אבל אז שוב מתגלים מימדיה המיניאטוריים של הבועה. ברקוביץ' נותן את דעתו על מכבי נתניה, ואז נזכרים שזו הקבוצה שפיטרה אותו רק כמה ימים לפני ושהוא האחראי העיקרי לבניית הסגל שלה. כשהוא מפרשן את סיכוייהן של מכבי ת"א ומכבי חיפה לקראת המשך העונה, מיד עולה בראש הסכסוך המתוקשר שלו עם ראשיה ואוהדיה. כמה משפטים על מכבי הרצליה או הפועל כפ"ס, ונזכרים שגם עם המאמנים עטר ואוחנה הוא התעמת לא מכבר. הכל כל כך קטן, כל כך צפוף, שבכל פינה ממתין מוקש בדמות חבר או אויב מהעבר. ועם כל הרצון של ברקוביץ' וזוהר להיראות תכליתיים, הוגנים ובלתי משוחדים זה פשוט בלתי אפשרי.
"היציע המרכזי"
זפזופ מהיר בשלט, ואנו נוחתים היישר ל"יציע המרכזי". התוכנית ממלאת חלל שנפער, את הצורך לנתח בצורה יסודית יותר את אירועי המחזור, וכך אפשר להביא לאולפן את אייל ברקוביץ', שמוריד את ז'קט הפרשן ומתחיל לירות לכל הכיוונים, ואת אייל לחמן, שמנסה להסביר את היכולת של הפועל פ"ת. הכל היה מוכן לקראת דיון ענייני, אבל אז קופמן התחיל לצעוק. לא שמענו כלום.
התוכנית מבוססת רק על רגשות שליליים. אי אפשר היה לזמן לתוכנית את אלי גוטמן, לדוגמה, ולשבח אותו על הניצחון, כי מחמאות אי אפשר לצעוק. פעם זה עוד היה נחמד. קופמן התיימר להיות אובייקטיבי ופרובוקטיבי, וגם היום הוא נשאר האדם היחיד על המסך שיכול להביט בעיניים של לחמן, ולשאול אותו בצורה ישירה אם הוא מנחה את השחקנים לשבור רגליים. אבל קופמן כל כך נאמן לדימוי המתלהם שלו, שלא נותר ממנו כלום מלבד צעקות אלימות ושליפת קלישאות מתלהמות. הוא כבר יותר אוהב לשמוע את עצמו צווח מאשר את התשובות של המרואיינים שלו.
למזלו, יושב לצדו שליימל'ה, הפרטנר המושלם. שיחה של שרף עם אייל צור, שהגיע כפרשן על החלטות שיפוט, מסתיימת בהאשמות הדדיות את מי העיפו קודם מהליגה. דקה לאחר מכן שיחת טלפון של קופמן עם אריאל שיימן מסתיימת בצעקות צורמות ובהאשמות פומביות. שיימן צורח מהטלפון ש"מי אתה בכלל, רק יושב וקוטל", ופתאום אתה לא יכול שלא להסכים איתו. האלימות של קופמן הצליחה להפוך אפילו אדם כמו שיימן לקורבן.
בערוץ הספורט משתפים פעולה עם ה"קופמניזם". פעם הם קראו לתוכנית "יציע העיתונות", היום קוראים לזה "היציע המרכזי". למה כבר לא משנים את השם ל"היציע", וזהו? במחשבה שנייה, מוטב שיקראו לה "בטריבונה", ויפסיקו עם היומרות.