כאשר יוהאן קרויף חזר לברצלונה והפך אותה כמאמן לדרים טים המפורסמת בתחילת שנות ה-90, הוא הקנה לה סגנון משחק, אופי, וזהות כקבוצת כדורגל (להבדיל מזהות תרבותית/חברתית, משהו שמעולם לא היה חסר למועדון). אחת התופעות המעניינות שניתן לשים עליה את האצבע מאז הגיע הגאון ההולנדי לקנדציה השנייה בקטלוניה היא העובדה שבארסה לא קונה כוכבים גדולים, אלא לוקחת שחקנים צעירים עם פוטנציאל לגדולה והופכת אותם לכאלה בקמפ נואו.
חריסטו סטויצ'קוב, מיכאל לאודרופ, קומאן, רומאריו, רונאלדו, לואיס אנריקה, רונאלדיניו, אטו כולם היו שחקנים מצוינים ומוכרים לפני המעבר לקבוצה, אבל הפכו לסופרסטארים פר אקסלנס רק עם חולצות הבלאוגראנה לגופם. שני יוצאי מן הכלל אפשריים הם ריבאלדו ודקו, כאשר הראשון הגיע מלה קורוניה בתום עונה מצוינת בלה ליגה, והשני מפורטו אחרי זכייה בליגת האלופות. אבל גם השניים הללו חוו עליית מדרגה באדום-כחול, והתקופה שלהם במועדון היא זו שמגדירה את הקריירות שלהם.
דרך הניהול הזו עמדה, כמובן, בניגוד גמור לשיטת הגלקטיקוס המפורסמת של פלורנטינו פרז, שהביאה לסנטיאגו ברנבאו כוכבי על בשיא כושרם, אי שם בגילאים 27-28. במשך עונה שלמה פלירטטו בקטלוניה עם המחשבה שתיירי הנרי יצטרף לחוליית החוד של רונאלדיניו-אטו-מסי, אבל מהר מאוד הבהיר הצרפתי שהוא מעדיף להישאר תותחן, ובכך מנע מעצמו להפוך לגלקטיקו הראשון של ברצלונה.
אבל אז הגיע המפץ הגדול בכדורגל האיטלקי, ששינה הקיץ את מפת הכדורגל האירופאי. יובנטוס ערכה מכירת חיסול לשחקניה, ושמות גדולים, כאלו שלא היו אמורים להיות פנויים, יצאו לשוק החופשי. המנהל הטכני, צ'יקי בגיריסטיין, עט על המציאה והביא את ליליאן תוראם וג'יאנלוקה זמברוטה כדי לחזק את העמדות החלשות יחסית בקבוצה, שכבר הוכיחה את גדולתה. עוד קודם לכן הגיע איידור גודיונסן מצ'לסי כמחליף להנריק לארסון.
עוד בוואלה!
עכשיו תוראם
לאוהדי ספורט יש שאיפה תמידית שקבוצתם תנצח בכל משחק ומשחק, אבל בו בזמן מקונן בהם הרצון שהשאיפה לא תהפוך למציאות. בני אדם הרי רוצים גירויים, רוצים עניין, מתח, דרמה. על אחת כמה וכמה קבוצה כמו ברצלונה, שלא רגילה להיות נומרו אונו, המקום הטבעי של היריבה השנואה מהבירה. מי שרוצה לראות מה קורה כאשר החלומות הפרועים ביותר של האוהדים מתגשמים יכול להפנות מבטו אל אוהדי מכבי ת"א ואל מצבה של ליגת העל שלה.
בתקופות מסוימות, תחת שרביטם של ז'ואן גספארט ולואי ואן חאאל, היו לא מעט אוהדים שלא הסתירו את רצונם לראות את הקבוצה מפסידה, כדי שיבוא שינוי. היו גם לא מעט ששמחו בדיעבד אחרי התפרקותה של הדרים טים המקורית, עת חזרה ברצלונה לעמדת האנדרדוג המוכרת, אל מול המכבש הקפיטליסטי של ריאל. עבדכם הנאמן עדיין לא הגיע לשפל שכזה, אבל אודה שלא עלזתי כששמעתי על הרכישות של תוראם וזמברוטה, שהריח הנודף מהן אינו הריח הקטלוני המוכר לאוהדים.
אבל, מן הסתם, התגובה המקצועית לתוספת של תוראם לקרלס פויול ורפא מארקז היא חיובית. הוא ימנע חורים במקרים של פציעות והשעיות, כפי שקרה בשתי העונות האחרונות, וזמברוטה הוא ללא ספק רמה מעל המגינים שיש לבארסה, הן בשמאל והן בימין. אבל במחשבה נוספת עולים כמה סימני שאלה, ממה שנראה כשתי רכישות דמויות גלקטיקוס הראשונות של אלופת ספרד ואירופה.
מבחינת המעמד של השחקנים מדובר במהלכים שמזכירים את האידיאולוגיה של פרז, אבל מכיוון שהגיעו אך ורק מסיבות מקצועיות, ולא כדי לפאר או להאדיר את הדימוי של הקבוצה (כפי שרכישה של הנרי הייתה נראית), בלתי אפשר לבוא לברצלונה בטענות.
אחד המאפיינים הבולטים של בארסה של פרנק רייקארד היא האווירה המצוינת השוררת בחדר ההלבשה, והתיאום המופלא השורר על הדשא. ישנה היררכיה ברורה בקבוצה ככלל, כמו גם בכל חלק שלה בפרט. לארסון היה הטים פלייר האולטימטיבי, קיבל את תפקידו, ופשוט חיכה בשקט ובסבלנות להזדמנויות, אותן קיבל מלוא החופן כאשר אטו היה באליפות אפריקה.
התוצאה השבדי היה זה ששינה את המשחק כשנכנס כמחליף בגמר ליגת האלופות מול ארסנל, ובישל את שני השערים שהביאו את הגביע. אבל גודיונסן, להבדיל, הוא לא שחקן שהוחתם כדי שיישב על הספסל משחקים שלמים. הוא מספיק טוב כדי להיות שחקן הרכב כמעט בכל קבוצה ביבשת, ובתור מחליף הוא הרבה יותר מסופרסאב.
עושה רושם שזו גם דעתו של רייקארד, ולאחר שהאחרון הכניס את האיסלנדי במחצית הגומלין של הסופר קופה מול אספניול, אטו עזב את האצטדיון בכעס ולא השתתף בחגיגות התואר הראשון של העונה. רייקארד ושאר השחקנים כבר זכו להכיר את הקריזות של הקמרוני, לא עשו מזה סיפור גדול ואיפשרו לו לשחרר את הקיטור בדרך שבה מצא לנכון. אבל, מצד שני, אם לחלוץ עולה הצורך לשחרר קיטור עוד לפני שהחלה העונה, מה יהיה כאשר גודיונסן יחליף אותו כמה משחקים ברציפות בדקה ה-60? אמנות ניהול משאבי האנוש המצליחה של רייקארד תצטרך מעתה לעבוד שעות נוספות.
בעיות גלקטיות?
בחוליה האחורית, כאמור, גם נוסף לרייקארד כאב ראש. אפילו שניים. פויול ומארקז עשו עבודה מופלאה כצמד בלמים בלתי עביר בעונה שעברה, כאשר העמידו את ההגנה הטובה בלה ליגה, וספגו רק שלושה שערים בשלבי הנוק אאוט של הצ'מפיונס (אחד מהם היה עצמי ואחר מפנדל שלא היה). וזאת בקבוצה שחרטה על דגלה את הסגנון ההתקפי.
אולם המחיר של עונה ארוכה בשתי מסגרות הבליט את המחסור בבלם שלישי ברמה גבוהה, והמאמן ההולנדי נאלץ לאלתר עם הקשרים האחוריים אדמילסון ומוטה כבלמים ואף לשלב את רודרי הצעיר בכמה הזדמנויות. כאן נכנס לתמונה תוראם, שגם בגיל 34 הוא אחד הבלמים הטובים בעולם, כפי שהוכיח בעונה שעברה ביובנטוס ובקיץ במדי נבחרת צרפת.
כרגע אין שום סיבה שתוראם ידיח מההרכב את פויול או מארקז, אלא אם כן רייקארד יחליט להחזיר את המכסיקני לקישור האחורי, העמדה בה החל את הקריירה שלו בבארסה. בפועל, הצרפתי ייאלץ לחכות על הספסל להזדמנות שלו. תהיו בטוחים שמצלמות הליגה הספרדית יעשו זום על כל הבעת פנים שלו מהספסל, ומעניין יהיה לראות מה יקרה אם וכאשר הוא יתחיל לחוש מרמור, במידה שצמד הבלמים הקבוע לא ייעדר מהמגרשים.
ומה לגבי המגינים? בעונה שעברה הייתה לרייקארד רוטציה מסודרת בשתי העמדות. באירופה שיחקו אולגוור בימין וג'ובאני ואן ברונקהורסט משמאל, כאשר בליגה בלטי וסילביניו היו לרוב אלו שקיבלו את חולצת ההרכב. אבל עכשיו נוסף לרביעייה הזו זמברוטה, שאף אחד לא ייפול מהכסא אם אכנה אותו המגן הטוב בעולם. בינתיים הוא שולב דקות בודדות במשחק הראשון של הסופר קופה, ובשני כלל לא פשט את האימונית, אבל לא שחקן כזמברוטה יישאר מחליף עוד זמן רב.
בלטי וסילביניו לא מספיק קשוחים כדי לשחק באופן קבוע בליגת האלופות, בעוד ואן ברונקהורסט ואולגוור עושים עבודה הגנתית טובה, אבל דלים במחלקת הכשרון. אם וכאשר הרכש האיטלקי יתיישב באחת העמדות, הרוטציה צפויה להתקצר, ועמה ככל הנראה הסבלנות של אלו שיוותרו מאחור. שוב, בעיות האגו שלא היו קיימות כלל וכלל בשנתיים האחרונות, עלולות להשפיע.
ואם אכן הכימיה תתחיל להתערער, האליפות תנדוד למדריד, ההצלחה בצ'מפיונס לא תחזור, בלתי אפשרי יהיה לא לסמן את הרכישות של הקיץ כאלו שהפכו את בארסה מדרים טים 2 לכזו שסובלת מבעיות גלקטיות.