שפל היסטורי

גיא סולומון, טברטקו קאלה, קובי מוסא, איבן ראדזיץ', גיא שמיר, חי אטיאס, יוסי שבחון, מילאן מרטינוביץ', משה ביטון, עומר פרץ, תמיר כחלון, מיליאן מרדיקוביץ', תום מנשרוב (עלה מהנוער).

עזבו:

אבי סטרול, כריסטיאן גונזאלס, לירן שטראובר, סאלם אבו סיאם, איציק שמש, אלווין בג'ירי, יקיר שינה, אופיר חיים, גיאורגי דמיטרדזה, הנרי מקינאווה, ז'וזה דוארטה, אייל ברקוביץ' (פרש).

מטרות:

בעבר מטרתה המוצהרת של מכבי ת"א לפני פתיחת העונה הייתה ברורה ובלתי ניתנת לערעור: אליפות. לדומיננטיות של קבוצת הכדורסל של המועדון היה חלק מרכזי בהקניית הערכים הבסיסיים של האימפריה: המקום הראשון מתקבל בטבעיות, כל הישג אחר נחשב לכישלון מביך. שאיפות כמו "עונה פיננסית", "חזרה לתלם" או "גביע המדינה" אפיינו רק קבוצות פריפריה זניחות כמו מכבי חיפה. מכבי ת"א מעולם לא העזה להצהיר שהיא "תבוא קטנה ותצא גדולה". היא ידעה מלכתחילה שהיא באה גדולה, ומלאת ביטחון שתצא גדולה עוד יותר.

אך הימים הללו חלפו כלא היו. המסורת הגאוותנית הזו התאיידה לה כמו השערות על ראשו של לוני. היום הכסף הגדול נמצא בירושלים, ואירופה הרבה יותר קרובה לחיפה מאשר לת"א. למי שעוד פקפק, המינוי האפור של אלי כהן כמאמן היווה את החותם הסופי: השנה מכבי תסתפק בעונה שקטה. אליפות? ששש, אל תלחיצו את השחקנים. הם מעדיפים לבוא קטנים.

כנהוג בשנים האחרונות, אף אחד בקרית שלום לא ממש יודע מהן הציפיות. כל הסטנדרטים המכביסטיים נשחקו ונעלמו, וכך גם המושג "הצלחה" הפך למעומעם. מהי הצלחה? בעבר לאוהדים הצהובים היו מניירות של מועדון פאר, ומבחינתם, לא הייתה יותר מדי גאווה בהעפלה לאירופה מהמקום השני. היום הם ריאליים יותר. בכל זאת, עדיין מדובר בקבוצה שקיבלה 4:0 בבית מהפועל עכו. מכבי ת"א הדרמטית חולה במאניה-דיפרסיה, עם גלים מחזוריים של התרוממות רוח ודיכאון לסירוגין. יכול להיות שהשנה ההצלחה מבחינתם תהיה פשוט להתייצב, לשמור על נורמליות ולצאת בשלום מהעונה הזאת. אם תשאלו את האוהדים, חלקם יעדיפו לרדת ליגה מאשר להעביר עוד עונה משעממת.

אם אכן קיים איזשהו סיכוי שמכבי ת"א תיאבק על האליפות, המפתח להצלחה הוא אלי כהן. פתיחת עונה טובה עשויה לתת לו את הגיבוי הדרוש מהאוהדים, שמאמינים כי דווקא מאמן קפדן ושקדן כמותו יכול להוציא משהו מהחבורה המפונקת של שחקני הבית. כדורגל, כידוע, הוא ספורט של ביטחון ומומנטום, וכישרונות כמו שפונגין, מישאלוב, פרץ ותמיר ולירן כהן יכולים להיסחף על גלי ההצלחה שינהיג הרס"ר כהן. הצעד הראשון: להחזיר את השפם. מצד שני, כהן פתח את הקדנציה שלו עם שני הפסדים מביכים בגביע הטוטו, כך שבינתיים הביטחון נמוג לו עוד לפני שהתחילה העונה.

1. הזרים בינוניים. במהלך הקיץ התקשורת הקפידה לדקלם את הקביעה ש"עם רכש מקומי מינימלי ובחירה טובה של זרים - מכבי ת"א תבנה סגל חזק", וכידוע, "לאלי כהן יש טביעת עין מצוינת לזרים". הקלישאות האלה כבר לא משכנעות את האוהדים. על אף החוש השישי שבו ניחן כהן בבחירת שחקני חיזוק, קשה להאמין ששחקן אירופאי שלא הצליח למצוא לעצמו קבוצה עד חודש אוגוסט ובסופו של דבר חותם בקבוצת מרכז טבלה מהליגה הישראלית (ועוד בתקופה ביטחונית כל כך לא יציבה במזרח התיכון), הוא אכן הקליבר הרציני שיוכל להוציא מהבוץ את החבית המידרדרת של מכבי ת"א. אבל אולי זה רק אני, ובעצם הבלם מרטינוביץ' נראה שמן רק בתמונות.

2. את הפערים בין ההצלחה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א לקבוצת הכדורגל ניתן לאבחן בהבדלים בין שמעון מזרחי ללוני הרציקוביץ'. בעוד דון שמעון לא מרשה לנים הכי קטנטן בפרצופו לנוע גם אחרי ניצחונות גדולים, לוני שלנו מתעקש לחייך בפה מלא ולחשוף את שיניו היפות גם בסיומן של תבוסות מחפירות, ולהסביר ש"זה רק ספורט, העיקר שכולנו בריאים". מזרחי הוא כמו הבריון השכונתי שאתה מפחד ממנו ובז לו, אבל תמיד מעדיף שיהיה בצד שלך; הרציקוביץ' הוא האיש המוסרי וההגון שזוכה לסימפטיה, אבל אף פעם לא מנצח. ככה זה, הכל מתחיל מהראש, והראש של מכבי הוא קירח.

נדמה שמרוב פסימיות, אוהדי מכבי ת"א כבר הפכו לאופטימים. כמובן שאין הכוונה לרבבת האוהדים שרכשו מינויים לעונה הגלאקטיקוס הקודמת, כיוון שאת אותם טרמפיסטים רודפי הצלחות אינסטנט לא נראה בפתיחת העונה בבלומפילד. מי שכן יקנו מנויים ויטריחו עצמם למגרשים הם המכורים האמיתיים, חסרי התקנה, המאוהבים המיואשים שנהנים מהסבל. דווקא איתם לקבוצה של אלי כהן יש סיכוי, משום שאהבתם העיוורת למועדון מונעת מהם כל שיקול רציונלי, וסביר להניח שפתיחת העונה תלווה בעידוד קולני ובתמיכה מאסיבית. עד לכישלון הראשון.

אין ספק שהיחסים בין השחקנים לבין אבי נמני, המנג'ר שלהם מהעונה הבאה, יעמדו בלב ההתרחשות בקבוצה. מעניין יהיה לראות במהלך משחקים איזה שחקן יעיז לא למצוא את נמני הפנוי בעמדה קורצת, ואיך זה ישפיע על החוזה העתידי שלו במועדון. אבל לא מדובר רק בשחקנים עצמם. איך אלי כהן, למשל, יכול לשקול בכלל להוציא את מספר 8 האגדי מחוץ להרכב, ולהמשיך להאמין שבעונה הבאה הוא יישאר בקרית שלום? תחזית: יהיה חם ומגניב.

1. הוא אומנם היה פעם שחקן בית אהוב ואהוד, אבל את העונה האחרונה הוא העביר על הספסל של מ.ס אשדוד. לא ברור, אם כך, איך קובי מוסא הצליח להשתחל לסגל של מכבי ת"א. כנראה שאלו קסמיו האישיים שסללו את דרכו חזרה הביתה, ועם כאלו יכולות חברתיות, הדרך למדורי הרכילות היא רק עניין של זמן.

2. שם הוא יפגוש כנראה את קאלה טברטקו, שהצהרותיו בנוגע לחיבתו למזג הים תיכוני ולבנות המקומיות, יחד עם הידידות הקרובה שלו עם ג'ובאני רוסו, יסללו בלית ברירה את דרכו ללב לבה של הסצינה התל אביבית. ניפגש ב"קלרה".

טוקבק אופייני לקבוצה

"8 זה בדם" (יוסי ש')
"למה המאמן הזה תמיד מחליף את עומר פרץ כל כך מהר?" (ויקי)
"שמעון, בוא מהר עם דייוויד, נגמר לנו הכסף" (ז'קלין)

איפה הם יהיו עוד 5 שנים

פראלימאני, קפריסין.

מקומות 12-1.