וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אופסייד סטורי האירועים שליוו את הכדורגל הישראלי

18.8.2006 / 15:36

שבוע לפני פתיחת ליגת העל, הגיע הזמן להיזכר באנקדוטות, באירועים ובסמלים שליוו את הכדורגל שלנו במרוצת השנים. והיו לא מעט כאלה

ליגת העל אולי לא מספקת רמה גבוהה, ובשנים האחרונות גם לא יותר מדי מתח באשר לזהות האלופה, אבל כמו לכל מוסד שרץ שנים רבות (אצלנו החלו לשחק כדורגל באופן סדיר ב-1928), גם לנו יש סיפורים. מגרשים בעלי הנדסה מוזרה, שחקנים שגנבו גביע, כסחנים שמפחיד היה לעבור לידם וכאלה שעשו שכונה באופן הכי מילולי שיש - לא מעט מהתופעות האלה היו, ועדיין קיימות אצלנו.

למי שלא מכיר, רגע לפני פתיחת העונה אנו מגישים כמה מהסיפורים הקלאסיים של שמונה עשורי כדורגל בישראל. היו עוד הרבה (סיפורי נבחרת לא הכנסנו, ולא היו חסרים כאלה), ובוודאי נשמטו מזכרוננו כמה - אבל הצעירים שביניכם בוודאי ישמחו למצוא כמה פרטים פיקנטיים, שאולי יגרו עוד יותר את התיאבון לקראת פתיחת העונה.

תחילת הדרך: גונבים את הגביע

קצת קשה לדמיין היום, אבל בשנות ה-40 וה-50, הקבוצה הבכירה של מרכז בית"ר הייתה בית"ר ת"א. היא גם הגיעה להישגים נאים, כולל תוצאת שיא בגמר של 1942 – 1:12 על מכבי חיפה. חמש שנים מאוחר יותר נפגשה בית"ר עם מכבי ת"א בגמר, במה שהפך ל"סיפור הגביע הגנוב". איש הרדיו הותיק דני דבורין, שאביו, לוניה ז"ל, היה קפטן בית"ר, משחזר: "בדקה ה-86, במצב של 2:3 למכבי, בעט נתן פנץ מבית"ר כדור שעצר אברהם בנדורי על קו השער. שחקני בית"ר טענו שהכדור עבר את הקו, אולם השופט לא אישר שער. שחקני בית"ר ואוהדיהם התפרצו ובמגרש הייתה מהומה גדולה. שחקן בית"ר, יום טוב מנשרוב, רץ אחוז אמוק ליציע המרכזי, וחיים גלובינסקי, שהיה מבכירי הכדורגל הישראלי, כל כך נבהל, שפשוט נתן לו את הגביע".

וכאן חשוב לדבורין להעמיד את ההיסטוריה על תיקונה. האגדה מספרת ששחקני בית"ר לקחו את הגביע וביצעו עימו תהלוכה עד לתנועת בית"ר ברחוב המלך ג'ורג' בת"א, במקום בו היום עומדת מצודת זאב: "האמת היא שמנשרוב רץ עם הגביע והקיף איתו את המגרש, עד שנתקל באבי, שאמר לו: 'יום טוב, תן לי את הגביע'. הגביע הוחזר וזה היה הסיפור, אבל אנשים לא רוצים לקלקל סיפור טוב עם סוף שגרתי, ולכן נוצר המיתוס".

תשיגי לי את אחראי ארכיטקטורה ברמת גן

המכתש בגבעתיים והמגרש ברמת עמידר – איכשהו רמת גן וגבעתיים ייצרו את המגרשים הכי מעוותים בכדורגל שלנו. המכתש, שמשמש למשחקים עד היום, הוא מין דבר אמורפי שעומד על גבעה ובלתי נתפש לעין כדי להבין כיצד על התלולית הכל כך קיצונית הזו נמצא אצטדיון במישור.

הרגע העצוב שידע המגרש הזה היה ב-1966, בדרבי בין הפועל להכח רמת גן. האוהדים אז לא חישבנו אחד לשני, והמשחקים האלה תמיד היו רוויים בדם. המשטרה התכוננה למשחק בהתאם, אבל סוס מסכן ספג דקירה שכוונה לאחד מאוהדי הקבוצות ומת מפצעיו. המפגש הסתיים בתוצאה 1:5 להפועל, אבל כולם זוכרים רק את הסוס הדקור.

אירוע נוסף שנקשר למכתש נרשם ב-1992. משחק בליגה הארצית (הלאומית היום) בין הפועל רמת גן למכבי עכו, בשבת גשומה במיוחד. בדקה ה-80, במצב של 1:6 לרמת גן, החליט השופט דני קורן להפסיק את ההתמודדות בשל ברד כבד. אנשי רמת גן קבלו על החלטת השופט, אבל לא עזר להם. מכיוון שלא הושלמו 90 דקות, נפסק משחק חוזר, שהסתיים בלי שערים.

המגרש ברמת עמידר נודע בגלל השיפוע שבו. קבוצות שהיו מגיעות לשחק נגד עמידר, היו יודעות שבמשך 45 דקות ייאלצו להזיע בעלייה, וב-45 הדקות האחרות יקבלו הנחה וישחקו עם הירידה. ויקי פרץ, שהחל את דרכו בעמידר לפני שהיה כוכב במכבי ת"א ובצרפת, מפריך מעט את המיתוס: "קבוצות היו תמיד מבקשות לשחק במחצית הראשונה עם הירידה. אבל כל הסיפור הזה הוא די מוגזם".

לשאלה האם נכון ששחקנים היו מאבדים אוויר אחרי 45 דקות עם העלייה, עונה פרץ בתוקף: "קשקוש מוחלט". שייע פייגנבוים זורם יותר עם האגדה: "מכיוון ששיחקתי בהפועל ת"א, הגעתי לעמידר רק פעם בעונה, אבל אפשר בהחלט היה להרגיש את ההבדלים בגלל השיפוע". ועם זאת, גם פייגנבוים, כמו פרץ, טוען שהמיתוס סביב העניין נופח.

וזה בלי שדיברנו על האחו בוינטר, שרק בסמליות יושב ממש על הספארי.

ברח, רוני, ברח

1969 – משחק השערים השרופים. מסע בזמן לראשית הקרבות בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים, שלימים הפכה לקבוצה הבכירה של מרכז בית"ר. משחק באצטדיון בלומפילד, שייע פייגנבוים משחזר: "הובלנו 1:3 אחרי שכבשתי את השער השני שלי במשחק. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נכנסו אוהדים למגרש. אחר כך הגיע רוני קלדרון לשער של בית"ר ועבר את השוער. אוהד קפץ לכיוונו משער 4 ונעמד על הקו. פתאום יכולת לראות שחקנים כמו קלדרון וגדעון טיש, שלא פחדו מאף אחד, לוקחים את הרגליים ובורחים לחדר ההלבשה.אוהדי בית"ר ניפצו זכוכיות, שברו את השערים ולאחר מכן הבעירו אותם".

14 שנים מאוחר יותר נפגשו בית"ר והפועל בבלומפילד, ברבע גמר גביע המדינה. שער שנוי במחלוקת של משה סיני שוב הדליק, תרתי משמע, את אוהדי בית"ר. התוצאה – מכוניות שרופות במגרש החניה.

תבוא, יהיה דיסקו (שנות ה-70)

עונת 1977/78 - משחק ליגה במחזור השני בין מכבי נתניה להפועל חדרה. בדקה ה-75 במצב של 0:0 נפסק פנדל לנתניה, אותו ניגש עודד מכנס לבעוט. זוהר סולומון, בעברו שחקן נתניה, החליט בדרך מקורית להפריע. הוא לקח גוש עפר שהיה על הקרקע, וזרק על הכדור. השופט לא ראה, מצלמות הטלוויזיה כן, מכנס בעט בדיוק ברגע בו פגעה האבן בכדור שהוסט וכמובן החטיא. המשחק הסתיים ללא שערים, אבל עשה רק טוב לנתניה, שהמשיכה ממנו לעונת הדאבל היחידה בתולדותיה. אצל סולומון, לעומת זאת, זה נגמר קצת פחות טוב. הוא הושעה לחצי שנה ולא חזר למגרשים עוד.

בני לם, כוכב העבר של מכבי נתניה (שלא שיחק אבל ראה את המשחק), צוחק מהסיפור: "זוהר לקח את האבן, כרע קצת ושחרר אותה. זה היה כמו בשכונה, כשילדים זורקים אבן כדי להפריע, ובאמת יצא לו לפגוע בול, ככה שעודד בעט החוצה. אני לא חושב שעודד הרגיש. יכול להיות שכן, אבל הוא לא התווכח עם השופט. מעניין שהטלוויזיה, אפילו שלא הייתה משוכללת כמו היום, תפסה את זה".

הפועל יהוד – אולי אחת התופעות המוזרות ביותר בכדורגל הישראלי. קבוצה מעיירה קטנה, ששרדה בליגה הלאומית שמונה עונות, בין 1977 ל-1985, כשהיא לא מפסיקה להוציא תוצאות של 0:0. הבונקרים של הפועל יהוד הפכו לשם דבר בכדורגל הישראלי. לקבוצה הזו היו עשרה נגרים וטיפוס צבעוני בשם שלום רוקבן, שהיה סוחב איתו את הכדור במרכז המגרש וליד דגל הקרן ומעביר בצורה הזו שליש משחק.

רוקבן ויהוד זכו בגביע המדינה ב-1982, לאחר שהקשר כבש בבעיטה חופשית לשער של אריה בז'רנו מהפועל ת"א. התמונה המפורסמת ביותר מהתקופה ההיא: משחק מול שמשון ת"א בבלומפילד. רוקבן מלהטט בכדור ומקפיץ על הראש, עד שאלון קפלן מחליט לשים לזה סוף וקוצר לו את האמא של הרגל. באיזו תוצאה המפגש הזה נגמר? ניחשתם נכון, 0:0.

אהוד בן טובים נחשב לאחד הסמלים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי. ההערצה אליו לא ידעה גבולות בשכונת התקווה. בן טובים, חלוץ בני יהודה ת"א, היה תמיד "אהוד מלך השכונה". ב-1979 סיכמה בית"ר ירושלים על רכישתו של הסמל תמורת יותר מ-700 אלף לירות.

רשמית, הוא כבר היה שחקן שלה, כשאוהדי בני יהודה סגרו את רחובות האצ"ל וההגנה והבעירו אותם. לאחר סאגה ארוכה, במהלכה איימה המלחמה להתפרץ לרחובות ירושלים, הסכים המלך לחזור לשכונה. הנזק של בני יהודה היה כמה רחובות שרופים, צ'ק של 700 אלף לירות שהוחזר לבית"ר ועוד פיצוי של 200 אלף לירות על ביטול העסקה.

מסיבת אייטיז

ב-1981/82 הייתה מכבי נתניה טובה יותר בכל פרמטר מהפועל כפר סבא, אבל הקבוצה של דרור קשטן לא ויתרה וניצלה מעידות קטנות של הנתנייתים כדי להוביל את הליגה לפני מחזור הסיום. משחק הנעילה של כפר סבא נגד המועמדת לירידה, שמשון ת"א, נערך, איך לא, במכתש. לשתי הקבוצות הספיק תיקו, ובמהלך המשחק הן לא בעטו אפילו כדור אחד לשער.

ההתמודדות הסתיימה ב-0:0, כפר סבא זכתה באליפות, שמשון ניצלה מירידה ועודד מכנס ונתניה לא התנחמו ב-1:4 בראשל"צ. עד היום טוענים רבים בנתניה שלכפר סבא לא הגיעה אליפות בגלל ההסכמה שבשתיקה עם שמשון באותו משחק.

הסטירה של שלום אביטן. ב-1983/84 שיחקה הפועל באר שבע בביתה מול בית"ר ירושלים. שלום אביטן, איש בעל פה גדול ויכולות לא פחות גדולות על המגרש, מצא לנכון להעיר לבן קבוצתו, ויקטור אוחיון. אוחיון הגיב, מה שלא מצא חן בעיני אביטן, שסינן "איך אתה מדבר?" ונתן לאוחיון סטירה. השחקן הצעיר לא התאושש מהטראומה, הקריירה הקצרה שלו הסתיימה והוא חזר בתשובה. באר שבע הפסידה 2:0 במשחק.

גיל לנדאו – חלוץ הפועל ת"א היה אחד הווינרים הגדולים של שנות ה-80, וידע לנצל את כל האמצעים שעמדו לרשותו. בגמר גביע המדינה ב-1983 חזרה מכבי ת"א במאמץ רב מפיגור 2:0 בדרבי והשוותה ל-2:2. בדקה ה-83 בעט שוער מכבי, משה מרכוס, כדור שפגע בלנדאו ועשה דרכו לשער הצהוב. אבי כהן, בלם מכבי, היה אמור להגיע, אבל לנדאו רכב עליו, ביצע עבירה ברורה ובנוסף גם שלח את ידו כדי לדחוק פנימה.

השופט עובדיה בן יצחק אישר את השער, הפועל ניצחה 2:3 וזכתה בגביע. לנדאו לא הודה משך שנים רבות, אבל לאוהדי הפועל ת"א ברור ש"יד האלוהים" הגיעה לאצטדיון שלוש שנים לפני מראדונה.

שלוש שנים אחר כך, בעונת 1985/86, עלתה הפועל למשחק מכריע על האליפות מול מכבי חיפה בבלומפילד. האדומים היו חייבים לנצח כדי לזכות בתואר. בדקה ה-87 הגביה משה סיני מימין, ולנדאו הכניע את אבי רן ז"ל וקבע 0:1. תחינותיהם של שחקני חיפה לשופט צבי שריר ולקווניו על נבדל לא עזרו, והפועל זכתה באליפות.

אחר כך הסביר שריר כי לנדאו עצמו לא היה בנבדל, אלא אלי יאני, שלא נגע בכדור ולא היה שותף ישיר לפעולה. שריר כינה זאת במונח "נבדל פאסיבי", שרק מספר שנים לאחר מכן נכנס לתודעת הציבור כמהלך שיפוט לגיטימי.

הפוטש של קריית אליעזר – שנות ה-80 היו השחונות ביותר של מכבי ת"א, העשור היחיד בו לא זכה המועדון אפילו בתואר אליפות אחד. במאי 1988 הגיעו הצהובים של גיורא שפיגל לקריית אליעזר בהרכב חסר, למשחק חסר משמעות בפלייאוף התחתון מול מכבי חיפה. בדקה ה-15 כבר הובילה חיפה 0:4, ולמחצית ירדה ביתרון 0:7. המשחק הסתיים ב-0:10, הבושה הגדולה ביותר בתולדות מכבי ת"א.

התבוסה יוחסה לסלידתם של שחקני הקבוצה משפיגל, והרינונים היו שהשחקנים עשו דווקא. אלא מה? פחות מחודש אחר כך זכתה מכבי ת"א בגביע המדינה אחרי ניצחון על האלופה הטרייה, הפועל ת"א, 1:2.

יחיאל אבן צור – בלם בית"ר ת"א בשנות ה-80 וה-90, שהחל דרכו בבית"ר רמלה ובמכבי ת"א, היה טיפוס צבעוני, במלוא מובן המילה. צבעוני, כי כל מי שהיה עובר לידו היה מקבל סימנים כחולים או כתמי דם ברגליים. אבן צור הגדיר מחדש את המושג כסאח, לו היה אחראי בלם מכבי יפו, משה "מוצי" לאון בשנות ה-60 וה-70. הוא היה מרגיש נעלב בכל פעם שחלוץ יריב היה מהלך על שתי רגליו בלי לדדות. עד היום הוא זכור כאחד מגדולי הכסחנים של כל הזמנים.

סמלים טובים, סמלים רעים

אלי אוחנה – על אוחנה אפשר לכתוב הרבה פרקים בתולדות הכדורגל, אבל פרק אחד מיוחד ונדיר שקיבע אותו סופית כסמל הגדול של בית"ר נכתב בעונת 1991/92. הירושלמים שיחקו בליגה הארצית (אז השנייה), ואוחנה עצמו היה בעיצומה של קריירה רווית עליות וירידות באירופה. הוא הגיע מבראגה שבליגה הפורטוגלית היישר לבורות הארצית, העלה את בית"ר בחזרה ללאומית ועונה לאחר מכן הוביל אותה לזכייה באליפות. בית"ר הייתה לקבוצה השנייה בהיסטוריה, אחרי הפועל רמת גן של 1964, שזכתה בתואר עונה לאחר שעלתה.

רומן פץ – 1993/94 הייתה העונה המושלמת של מכבי חיפה. 39 משחקים ללא הפסד, הקבוצה הטובה ביותר, לדעת רבים, בתולדות הכדורגל הישראלי. בפברואר 1994 נפגשו החיפאים עם מכבי ת"א בקריית אליעזר, והלמו בהם ללא תנאי 0:5.

שלושה שבועות אחר כך נפגשו שוב השתיים באותו אצטדיון. אברהם גרנט הכין את מכבי ת"א למשחק אגרסיבי יותר, ומאיר מליקה, חלוץ הקבוצה, הלך צעד אחד קדימה. בדקה החמישית מליקה נכנס ברגליו של הבלם הזר הצעיר של חיפה, רומן פץ, ושבר אותה. מליקה עוד הבקיע במשחק הזה, שהסתיים ב-1:1, פץ חזר לשחק אחרי עונה בצפרירים חולון, אבל למעשה הקריירה שלו נגמרה בעקבות הפציעה ההיא. מליקה הוא עד היום השם השנוא ביותר באתרי האוהדים של מכבי חיפה.

משחק השרוכים – אחת התופעות המכוערות ביותר בעידן המודרני. בעונת 1997/98 בית"ר ירושלים הייתה צריכה לנצח את הפועל בית שאן כדי לשמור על הפסגה מחזור אחד לסיום. במהלך המשחק התברר לבית שאן כי בעקבות הפסדה של הפועל באר שבע היא נשארה בליגה. הפועל ת"א ניצחה את הפועל פ"ת 0:2 ובית"ר הובילה 1:2, כשבדקה ה-85 ירה אלמוג חזן טיל מ-18 מטר והכניע את יצחק קורנפיין בשער מדהים, לעיניהם המשתאות והמאוכזבות של אנשי הקבוצה.

הזר של בית שאן, סרגן צ'ולקוביץ', כיסה פניו בידיו, במה שהתפרש כאכזבה על השוויון. מאותו רגע נראו שחקני בית שאן כעושים הכל על מנת שהכדורים ייכנסו לשערו של מאיר כהן. איתן טייב, הקפטן, נראה קושר את שרוכיו שוב ושוב במקום להתרכז בהגנה. השופט אייל צור לא שרק לסיום ובתוספת זמן של ארבע דקות כבש אישטוואן פישונט את שער הניצחון, שקבע 2:3 לבית"ר. מה שנשכח מעט מאותו משחק היא העובדה שבמצב של 0:1 לבית שאן טייב גם החטיא בעיטת 11 מטר, אותה ירה לשמיים.

מחאת אנשי הפועל ת"א לא עזרה, במחזור הבא בית"ר ניצחה את מכבי פ"ת 0:1 וזכתה באליפות, אולם הקלון מלווה את הכדורגל עד היום. הקריירה של טייב נגמרה, ויחד איתה גם זו של בית שאן, שהיום משחקת בליגה ב'.

ולסיום - בקטנה

היו עוד הרבה מקרים, קצרה היריעה וגם הזיכרון ואם יש לכם עוד רעיונות, נשמח לשמוע. לסיום - הנה לקט קטן מהשנים האחרונות:

- אודי אשש נגד רוני לוי, אייל ברקוביץ' נגד איציק זוהר. שני מקרי "מישוש" מפורסמים. אשש מבית"ר ירושלים נגע באזור האסור של חלוץ מכבי נתניה בשנות ה-80. התגובה של לוי: "חברה שלי אמרה שהוא נגע במקום שרק לה מותר". ברקוביץ' ממכבי חיפה היה פחות עדין עם זוהר ממכבי ת"א בחצי גמר הגביע של 96', ולא סתם נגע, אלא כמעט תלש לו את האשכים מהמקום.

- ויקטור פאצ'ה שיחק במכבי חיפה. במשחק מול עירוני אשדוד התרגז החלוץ על החמצה, וזרק את הנעל בתיסכול. הכתובת: המצח של אקאקי דיוואדזה, שוער אשדוד. לשניים שלום.

- 2001 - שחקן הפועל חיפה ישראל כהן חבר, על פי החשד, לרשת הימורים לא חוקיים, שהלכה על יותר משני שערים בדרבי נגד מכבי. במצב של 1:1 כהן ביצע שלוש הפלות איפון, שרק השלישית שבהן זכתה לשריקה של השופט, ערן פרוסט. השערורייה הגדולה גמרה לכהן את הקריירה בליגות הבכירות והחשיפה הובילה לחשיפת פרשייה גדולה יותר - שופטים באדום.

- 2005 - מכבי נתניה מסוכסכת עם שירותי הכיבוי בעיר, ולמשחק הגביע מול מכבי פ"ת לא הגיעה ניידת כיבוי, שעל פי התקן צריכה להיות במגרש. יו"ר הקבוצה, אשר אלון, מצא פיתרון: משאית ביוב. בעקבות הפיאסקו ועיכוב של 50 דקות בפתיחת המשחק, נתניה נקנסה ב-20 אלף שקל.

  • עוד באותו נושא:
  • ליגת העל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully