זה היה דומה לכל כך הרבה משחקים אחרים של קבוצות ישראליות באירופה, ובכל זאת זה היה שונה לגמרי. אמנם, מכבי חיפה ירדה מנוצחת, החמיצה שתי הזדמנויות מצוינות וספגה שער קרוב לשריקת הסיום אחרי טעות בהגנה, אבל היה משהו מעורר כבוד במשחקה. כל הנקודות האלו, החטאות גורליות (אם כי שער אחד משלושה מצבים הוא יחס סביר בהחלט), אובדן ריכוז והפסד למרות משחק שקול, הן אלו שעושות את ההבדל בין הקבוצות הטובות לקבוצות בצמרת האירופאית, אלא שבאנפילד הוכיחה מכבי חיפה מקצוענות של ממש.
היו לחיפה את כל הסיבות והתירוצים להופעה סתמית. אובדן שחקני מפתח, אימונים בצל המלחמה, משחק על במה מפחידה מולה אלופת אירופה היוצאת. כמעט כל הסיבות בהן היא נתקלה לפני המשחק מול מנצ'סטר יונייטד, שהפכו ב-90 הדקות מתירוצים להופעה מעליבה. אז סבלה חיפה מאימת במה, כבוד מופרז לכוכבים וחוסר לחימה בלתי נתפש. הפעם נגשו השחקנים לאוהדים עם שריקת הסיום והודו להם ואלו הודו לשחקנים. כולם היו ראויים לתודות אחרי שתי מחציות של הקרבה, ומאמץ בלתי פוסק.
זה משחק מעורר גאווה ומדכא בעת ובעונה אחת. לרגע ניתן היה לקנא בשחקנים. הם היו על המגרש, מול שחקנים מהצמרת העולמית ויכלו להתרכז רק בכדור ובשחקן בחולצה האדומה המתקרב לעברם או בפתח שנוצר במרכז המגרש שדרכו פרץ גוסטבו בוקולי והותיר מאחוריו את הגנת ליברפול. כמו אז בסטמפורד ברידג', בשער של מילאן אוסטרץ', בעונה החלומית של הפועל תל אביב, לא היה ספק שהכדור יגיע לכתובת הנכונה עם סיום ההתקפה. שפת הגוף של בוקולי היתה ברורה, הוא הפגין קור רוח מרשים והבקיע שער שגרם לאוהדים שטסו ביום שלישי בבוקר לפריז, משם לקחו רכבת ללונדון ועוד אחת לליברפול, לא ישנו במשך יום וחצי והוציאו מאות דולרים להרגיש שעשו את הצעד הנכון.
רואים ליברפול, חושבים לבנון
השיוויון של קרייג בלאמי היה מוצדק וצפוי, אבל הפעם חיפה לא נשברה. באולד טראפורד סיפק השער המוקדם של יניב קטן תירוץ להפסיק לשחק, הפעם היא לא הפסיקה להלחם לרגע אחד. האוהדים גם הם המשיכו לעבוד ביציע הכמעט ריק עד כאב. לא אלפים רבים, אלא מאות אוהדים מסורים, חלקם מתודלקים באיבה ילדותית לליברפול בשל סירובה להגיע לישראל, וחלקם אוהדים שצועדים עם קבוצתם תמיד. הם עודדו ללא הרף, אבל בראש המחשבות עסקו בעניינים של חיים ומוות, וברגעים בהם נעצר המשחק נסובו השיחות על הקורה בלבנון ובחיפה. השמועות על גודל האבידות, האיום המפורש על העיר, והחרדה לא הרפו. היו רגעים בהם המתרחש על המגרש סיפק בריחה מהמלחמה עבור האוהדים במגרש וניתן לשער גם מול הטלוויזיה, אבל אפילו במשך 90 הדקות, המציאות התגלתה כמבעיתה מדי.
המחצית השניה היתה בין המרשימות ביותר של חיפה בשנים האחרונות. שתי הקבוצות השתפרו במהלכה, אבל מכבי חיפה, מלבד משחק הלחימה המופתי, גם העזה לתקוף ולאיים על שערו של ריינה. היא הוכיחה שגם שבפער העצום שבינה לבין ליברפול, יש תמיד מקום למשחק הגנתי כל עוד הוא מגובה בניסיונות תקיפה של ממש. נבחרת ישראל של הקמפיין האחרון הציגה משחק הגנתי ומשחקים שלמים ללא בעיטה לשער היריב ולכן למרות התוצאות הסבירות עוררה דחייה בקרב אוהדים רבים. אתמול ספק אם היה איש מבין 40 אלף הצופים שלא יצא מהמגרש עם הערכה לאלופה הישראלית.
בליברפול לא חסכו האוהדים המקומיים מחמאות מהיריב הלא מוכר. השער האיכותי של חיפה עורר לא רק דאגה, אלא מחמאות של קהל אוהב כדורגל. משחק ההגנתי של חיפה התקבל בטבעיות, והיכולת של בוקולי, מאסודי וקולואטי הצליחה להותיר רושם בערב שהיה אמור להיות הצגת הבכורה של אלופת אנגליה לעונה הקרובה. מוקדם להספיד את ליברפול, הקבוצות של רפא בניטס מתחילות את הליגה בצורה איטית, ושני שחקנים הבקיעו בהופעת הבכורה שלהם, פננט גם הוא הציג רגעים יפים, אבל דרושה השתפרות עד לתחילת העונה. משחק הגומלין, שהיה אמור להיות עוד סוג של משחק אימון, הפך למשחק תחרותי של ממש בעקבות ההפסד המינימלי, ואולי יש בכך תועלת. ליברפול זקוקה לעוד משחקים של ממש וצפויה להתחזק בעוד חלוץ עד לגומלין.
דומה שהנהלת ליברפול עשתה ככל יכולתה בכדי למנוע מבוכות. דגל לבנוני שהונף ביציע הוסר, למרות שבדרך כלל אין שום בעיה להניף דגלים זרים באנפילד. על המגרש היתה הקבוצה קרובה פעמיים נוספות למבוכה כשחיפה הגיעה למצבים מצויינים בדקה ה-61 וה-90. אבל חיפה חוזרת מליברפול עם הפסד ושער חוץ וללא מגרש בית. עם לחימה על המגרש ומלחמה בישראל. עם הערכה וכבוד שהושגו בזכות אבל סיכוי קטן להעפיל לשלב הבתים בליגת האלופות. השער של גונסלס בדקה ה-89 מנע מפגש גומלין שבו היה לחיפה סיכוי של ממש להעפיל, ועכשיו הופכת שאלת מיקום האירוח לשאלה ספורטיבית ולא רק בטחונית מנהלתית. אין מקום להרהר מה היה קורה ברמת גן, ויש למצוא את המקום בו אוהדים יוכלו להגיע במחיר זול ובביטחון ולהעניק לקבוצה שביב של סיכוי ועידוד. באנפילד הם הראו שהם ראויים לכך.