יש משהו מרגש וחדש בהתחלות קמפיינים, במיוחד בנוף הישראלי המורגל באכזבות. תחושת התקווה המהולה בהצהרות מעורפלות כנראה פשוט עושה לנו את זה. מעבר להכל, אירוע פתיחת הקמפיין שופך אור על פני הנבחרת, מבעד לענני המסתורין, לפחות לשנתיים הקרובות.
1. תקשורת. מי שחיפש אמן ורבאלי אחרי תקופת אברהם גרנט המשמימה ומוליכת השולל, לא ימצא נחמה אצל דרור קשטן הסיזיפי והחד גוני. לא תשמעו ממנו משהו מפתיע, וגם הוא, כמו קודמו בתפקיד, יודע להתחמק באלגנטיות משאלות מתקילות. כשנשאל לניפוי של הקפטן היוצא, אבי נמני, ענה דרור בצורה "גרנטית" אופיינית, כי "לא ניפיתי שחקנים, פשוט הרכבתי סגל". שזה כמו להגיד "לא הכשלתי אותו, הוא פשוט קפץ לי לתוך הרגל". קשטן, כפי שמסתבר, מעדיף מול המיקרופון את הפאסיביות על האקטיביות.
2. הצערת הנבחרת. שוב, בהשוואה לקודמו בתפקיד, קשטן בלי יותר מדי רעש וצלצולים, העמיד סגל צעיר ושאפתן. בעוד גרנט דיבר על הצערה והשאיר בסגל ותיקים כמו נמני, חרזי, בנאדו, באדיר וקייסי, הפתיע קשטן עם זימונים מפתיעים בדמות עמית בן שושן ואבירם ברוכיאן. שני השחקנים אמנם לא הוכיחו את עצמם עדיין בצורה עקבית בליגת העל, אבל אם קשטן מזהה אצל השניים כשרון ופוטנציאל עתידי, אין נכון מהצעד שנקט. בכל העולם בונים המאמנים במקביל לסגל הקיים גם את התשתית לקמפיין הבא. אצלנו, כמו בכל דבר, איחרו זימונים דוגמת אלה לבוא, בגלל היסוס, פחדנות, חוסר חשיבה לטווח ארוך וחשש לאבד את הכיסא. השניים לא צפויים לקבל דקות רבות, אבל יטעמו את משחקי האימון והאווירה של הרמות הגבוהות ביותר. אם תוסיפו לרשימה את ארבייטמן, אלברמן, שבחון, זיו, משה ביטון, ושיחרורם של בנאדו, קייסי, חרזי וסואן, אז קיבלתם הצערה הלכה למעשה.
3. ריסטארט. קשטן, וזה לא סוד, לא מחבב את אברהם גרנט. נסיונות הסולחה בינהם החלו בסיום הקמפיין הקודם, ועל מפגש הפסגה של העברת שרביט האימון עדיין שוקדים טובי המוחות המחכים לחלון הזדמנויות היסטורי. בינתיים, למען הסר ספק, מוציא קשטן מהסגל הצהרה אחת ברורה זה סגל שלי, בטוב וברע אנשי גרנט בחוץ. בראש ובראשונה ניצב אבי נמני, ואיתו הלכו גם בנאדו, חרזי וקייסי. הבולטים מכולם הם עבאס סואן וקלמי סבן שנשארו בחוץ שני הזימונים בהם התגאה גרנט יותר מכל.
אליה וטוטו בה
4. התקפה. שישה חלוצים, חמישה קשרים התקפיים, 2 אחוריים, 2 מגינים עם אורנטציה התקפית (אפק וזיו) ושלושה בלמים, מעידים יותר מכל על שינוי החשיבה במנטליות של הכחול לבן. כבר במסיבת העיתונאים הקודמת בה הוצג בתפקיד, הצהיר קשטן שהנבחרת תשחק עם שני חלוצים צעד מבורך לכל הדעות. במסיבת העיתונאים אמר קשטן (אולי במשפט היחיד שבאמת ממחיש את הרוח החדשה בסגל) כי "בדרך אל המטרה יש לקחת סיכונים". אחרי הפחדנות של הקמפיין הקודם, גם זה משהו שאפשר להתברך בו.
.
5. מה חסר. למרות הזימונים ההרפתקניים, ניכר כי קשטן שגה כשלא הזמין את טוטו תמוז, כחלק מהמשך מגמת ההצערה. חלוץ בית"ר ירושלים ניחן בתכונות כמו כוח פיזי והרחת שערים שלא נראו פה זמן רב. עם צירופו של קולאוטי, התמזל מזלו של קשטן לקבל לארסנל מגוון אפשרויות די רחב בעמדת החלוץ, שהיתה ללא ספק הבעייתית ביותר בעשור האחרון בנבחרת ישראל. העונה שעברה הוכיחה שתמוז ראוי, אפילו לפני גולן וארבייטמן, למקום בסגל כשחקן שעולה מהספסל. גם קלמי סבן, שחתם במפתיע בסטיאווה בוקרשט, נראה ראוי יותר למקום בסגל על פני עמרי אפק ותומר חליבה, שרחוקים מלהיות בשיא כושרם.
6. סבלנות. ולמרות תחושת האופטימיות, קשטן נקלע לאחת ההגרלות הקשות שידעה הנבחרת בעשור האחרון עקב דירוגה של ישראל בקבוצת האיכות הרביעית. רוסיה של חוס הידינק, קרואטיה ואנגליה עדיפות עלינו, כשגם מקדוניה לא ממש פותחת רגליים. מעבר לכך כדאי לקחת בחשבון גם את האפשרות ששוב נצטרך לנדוד לניכר. קשטן לא יוותר, וינסה ללכת כפי שהבטיח על הישג ראשון מאז מקסיקו 70', אבל התהליך שהוא מתחיל, אם אכן יוכיח את עצמו, חייב להימדד לאורך זמן. עם סגל צעיר, ראייה לטווח ארוך, ותדמית של נבחרת שלא הפסידה משחק אחד בקמפיין האחרון, אפשר להאמין שגם יומנו יגיע. ואם לא עוד שנתיים, תמיד יש מחר.