בית ה-AFC מזרח נשלט בשנים האחרונות ע"י השושלת הדומיננטית של הניו אינגלנד פטריוטס, שזכתה בראשות הבית ב-4 מ-5 השנים האחרונות. גם השנה צפויים הפאטס לתת את את הטון בבית אך קולות חדשים נשמעים בו לאחרונה, במיוחד מצד היריבה המושבעת מדרום, המיאמי דולפינס, שאחרי עונת בניה נראית מוכנה לתת פייט רציני לחברה של ביל בליצ'יק, שכשלעצמם נראים פחות טוב משנים קודמות. שתי היריבות האחרות לבית, הניו יורק ג'טס והבפאלו בילס, לא נראות כרגע בשלות להתמודד עם שתי המובילות כששתייהן סובלות מסימני שאלה רציניים בעמדת הקווטרבק וממאמנים חדשים שצפויים לקשיי הסתגלות בעונה הראשונה שלהם.
ניו אינגלנד פטריוטס
נוסדה: 1960 (כבוסטון פטריוטס)
מאזן ב-2005: 6:10, אליפות ה-AFC מזרח והפסד בחצי גמר ה-AFC לדנבר ברונקוס
העברות בולטות: הרבה עזיבות משמעותיות היו באוף סיזן אצל הפאטס. אדם וינאטיירי, בועט הקלאץ' הגדול בהיסטוריה של הליגה והאיש שבמו רגליו הביא שתי אליפויות לפוקסבורו, עזב כשחקן חופשי דווקא ליריבה מאינדינאפוליס. הליינבקר וילי מקגינסט עזב לקליבלנד, והרסיברים דיוויד גיבנס ואנדרה דיוויס עזבו אף הם. רשה קולדוול התופס חתם בקבוצה, כשבנוסף נבחרו בדראפט שני שחקנים עם הרבה פוטנציאל - הרץ המוכשר ממינסוטה, לורנס מארוני בבחירה הראשונה, והרסיבר מפלורידה, צ'אד ג'קסון, בבחירה השניה.
הפטריוטס נכשלו שנה שעברה בנסיונם להיות הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שזוכה בשלושה סופרבולים רצופים, ובכלל נראו פגיעים. טום בריידי נתן אמנם את העונה הטובה שלו בליגה והוכיח לכל המפקפקים שהוא הרבה יותר מסתם קווטרבק של מערכת, אבל משחק הריצה לא תקתק, עם פציעות של קורי דילון ומחליפיו ובעיקר ההגנה נראתה כבויה וסיימה כמעט אחרונה בהגנה נגד המסירה בגלל פציעות ובשל עייפות החומר. גם בליצ'ק, המאמן שרבים כבר הכתירו כמאמן הטוב בליגה וכגאון עוד בחייו, נראה לראשונה לא בכושר כשהקבוצה שלו, בעיקר במשחקי הפלייאוף, עושה טעויות לא טיפוסיות ולא מחויבות המציאות.
העונה הקרובה לא נראית שונה. העזיבה של מקגינסט, וינאטיירי וגיבנס מסמנת יותר מכל את סופה של השושלת, ולמרות שבפוקסברו לא ידברו על זה בקול רם, העונה הקרובה כנראה תהיה עונה של בניה מחדש, אם כי בקבוצה יש יותר מדי שחקנים טובים מכדי להיעלם ממאבקי הצמרת. למרות סימני שאלה בעמדת התופס (העזיבה של גיבנס, בראנץ' בהולד אאוט, ג'קסון הוא רק רוקי), משחק המסירה אמור להיות בסדר גמור עם בריידי מאחורי הסנטר, כשמשחק הריצה יהיה תלוי רבות ביכולתו של קורי דילון המזדקן להימנע מפציעות בעוד מארוני הצעיר המוכשר יארוב להזדמנות להתפתח לרץ העתיד של הפטס.
בניגוד להתקפה, היציבה יחסית, ההגנה עברה טלטול רציני באוף סיזן כאשר איבדה מתאם הגנה שני תוך שנתיים (אריק מאנג'יני שעזב לג'טס אחרי שרומיאו קורנל עבר לבראונס שנה קודם) וחסרונו של מקגינסט יורגש בחוליית הליינבקרים - החשובה בסכימה ההגנתית של ביליצ'ק. שובו מפציעה של הסייפטי הקשוח והותיק רודני האריסון עדיין בספק, וגם אם יצליח לחזור בזמן לעונה, יש ספקות לגבי יכולתו לחזור לכושרו הקודם, לאור גילו המתקדם.
אז מה יהיה: ולמרות הכל, לפטס יש עדיין את הקווטרבק הטוב בליגה (עם כל הכבוד לאדון פייטון מאנינג) ואת אחד המאמנים הטובים בה. בשילוב עם לוח משחקים קל יחסית ובית לא תחרותי במיוחד הפטריוטס יכולים להגיע שוב לפלייאוף, אם לא כאלופי בית, אז לפחות כווילד קארד. 10-11 ניצחונות ופלייאוף יהיו שוב בפוקסבורו. להרבה יותר מסיבוב שני, הם לא יגיעו.
מיאמי דולפינס
נוסדה: 1966
מאזן ב-2005: 7:9
העברות בולטות: הקוורטרבק דנטה קולפפר הגיע בטרייד ממינסוטה כשק"ב נוסף - ג'ואי הארינגטון - שהגיע מדטרויט אחרי שלוש עונות מאכזבות ישמש לו כמחליף. הדולפינס לא איבדו אף שחקן משמעותי למעט ריקי וויליאמס, שהחזיק בדיוק שנה לפני שנתפס שוב על עישון דברים אסורים והושעה לשנה, אותה הוא מבלה בליגה הקנדית (אם כי כבר הספיק לשבור את היד). וכן, גם הרסיבר דיוויד בוסטון שוחרר, אבל האובדן שלו הוא משמעותי לאיך נגיד, החלפות דאחקות בין שחקני פנטזי בלבד.
ניק סייבן הגיע למיאמי בשנה שעברה מאוניברסיטת LSU כשמעטים מצפים שהוא יצליח לחולל את השינוי בקבוצה הדרומית, לאור כשלונות העבר של מאמני מכללות במקצוענים. מעטים עוד פחות ציפו שהשינוי יקרה כה מהר. העונה שעברה, שהיתה אמורה להיות עונת בניה ראשונה מתוך כמה, הפכה למקפצה מצוינת לעונה הנוכחית, כשהקבוצה שאף אחד לא ציפה שתנצח יותר מחמישה משחקים סיימה את העונה במאזן חיובי, כולל רצף של שישה ניצחונות בסיום העונה, ולא פחות חשוב - בנתה בסיס מצוין לשנים הבאות.
העונה עשתה מיאמי את הצעד המתבקש והביאה חיזוק בעמדה שהיתה הבעייתית שלה בשנים האחרונות. דנטה קולפפר אמור לתת ליונקים הימיים סוף סוף קוורטרבק לגיטימי, אחרי שנים שבהם יצורים מוזרים כמו ג'יי פידלר וגאס פררוט איכלסו את העמדה. משחק הריצה של הדולפינס תלוי מאוד ביכולתו של רוני בראון, בשנתו השניה, לממש את הציפיות מבחירה שניה כללית בדראפט ולהפוך לרץ שכל נטל הריצה מוטל על כתפיו כשהוא צפוי להנות מהבאתו של הפולבק פרד ביזלי.
הגנת היונקים, שכבר שנה שעברה היתה החלק החזק שלה, צפויה להמשיך להיות דומיננטית עם חוליית ליינבקרים איכותית שמובלת ע"י זאק ת'ומאס המנוסה והבלתי נלאה. הקו האחורי של הדולפינס חדש יחסית אך עם הרבה פוטנציאל.
אז מה יהיה: העונה הזאת תקום ותיפול, בסופו של דבר, על יכולתו של דנטה להתאושש מהפציעה הקשה שעבר בשנה שעברה. לקולפפר יש חוליית רסיברים לא רעה בכלל, אבל הוא תמיד נשען על יכולתו האתלטית כדי ליצור מצבים ואיבוד חלק מסוים מאותה יכולת בעקבות הפציעה עלול לפגוע בקבוצה. בהנחה, הלא טריוויאלית בכלל יש לומר, ששאר חלקי הקבוצה יצליחו לשחזר את היכולת משנה שעברה, הרי שהדולפינס יוכלו לתת סוף סוף פייט לניו אינגלנד על ראשות הבית. התחזית - 10 ניצחונות והופעת פלייאוף ראשונה לאחר יותר מ-5 שנים במדבר.
ניו יורק ג'טס
נוסדה: 1960 (כניו יורק טיטאנס)
מאזן ב-2005: 12:4, אחרונים ב-AFC מזרח
העברות בולטות: ג'ון אברהמס, הליינמן האיכותי, עבר בטרייד לאלטלנטה והק"ב פטריק רמזי הגיע בטרייד מהרד סקינס וייתחרה עם צ'אד פנינגטון ובחירת הדראפט השלישית קלן קלמנס על עמדת הפותח. עוד הגיעו בדראפט, החיזוקים לקו ההתקפה - התאקל ההתקפי המצוין מוירג'ינה ד'בריקשאו פרגוסון והסנטר ניק מנגולד מאוהיו סטייט.
בנוסף, המאמן הרמן אדוארדס עזב לקנזס סיטי ומאמן חדש הגיע לקבוצה בדמותו של אריק מאנג'יני. מאנג'יני הוא עוד אחד מבני טיפוחיו של ביל בליצ'ק, שאחרי שנה אחת בלבד כמתאם ההגנה של הפטריוטס (לפני כן היה מאמן הקו האחורי של הקבוצה) הוזנק לעמדת המאמן הראשי של הג'טס והפך לצעיר מאמני הליגה, בגיל 35 בלבד. מאנג'יני הוא מאמן הגנתי באופיו, שהוכיח יכולת אילתור יפה באיחוי הקרעים בקו האחורי של הפטס בעונות האחרונות וצפוי לעשות עבודה טובה בשידרוג הגנת הג'טס.
בצד ההתקפי מאנג'יני הוא חסר ניסיון וצפוי לעבוד באותה צורה של מורו ורבו, כלומר פיזור ההתקפה באמצעות מסירות קצרות להרבה מטרות ושימוש בריצה כדי לפתח את משחק המסירה. לא פחות חשוב מיכולתיו כמאמן, יכולתו של מאנג'יני להתמודד עם המדיה הניו יורקית התובענית תקבע רבות את סיכוייו להצליח כבר בעונתו הראשונה.
איזה עונה נוראית עברה על הג'טס שנה שעברה - פנינגטון חזר מפציעה, רק כדי להיפצע שוב ובהיעדרו של ק"ב אמין, לסילונים לא היה מה להציע, כשהתקפת הקבוצה מסיימת כמעט אחרונה בליגה. למרות הגנת מסירה מצוינת (שניה בליגה), הגנת הריצה היתה איומה ובסופו של עניין, בניו יורק לא הצטערו במיוחד לראות את אדוארדס עוזב לצ'יפס ונותן להם הזדמנות לבנות את הקבוצה מחדש.
בדראפט עמדו הסילונים בפיתוי של לבחור מאט ליינארט, ועשו את המעשה הנכון כששידרגו את קו ההתקפה הרעוע שלהם ולקחו את מי שנחשב המניה הבטוחה של הדראפט הזה, בדמותו של המבצר האנושי פרגוסון. הוא אמור לתת אימפקט כבר בשנתו הראשונה ולאפשר לק"ב, מי שזה לא יהיה, את הזמן למסור כמו גם לפתוח נתיבי ריצה.
אך למרות הדראפט המוצלח, לג'טס יש עדיין חורים רבים, כאשר קרטיס מרטין המזדקן (כבר בן 33) עדיין מחלים מפציעה ובכל מקרה כבר לא יכול לרוץ כמו פעם. הג'טס פיספסו הזדמנויות לקחת רצים מצוינים (לאדנל ווייט וד'אנג'לו וויליאמס היו עדיין על הלוח כשהג'טס בחרו) שיירשו את מקומו. כמובן שהחור הזה מחוויר לעומת הצרות שיש למאנג'יני בעמדת הק"ב. פני עבר ניתוח שני בתוך שנתיים בכתף שלו, ולמען האמת נראה רע מאוד כבר אחרי הניתוח הראשון, כשהוא מתקשה למסור בצורה סבירה ליותר מ-20 יארד. פטריק ראמזי מגיע כרגע כהבטחה שבמשך שלוש שנים לא התממשה, כשעוד לא ברור במי האשם - במאמנים שלו, שלא נתנו לו את ההגנה המתאימה, או בקבלת ההחלטות שלו, שנראתה פעמים רבות כלוקה בחסר. בכל מקרה, שני אלו אמורים להתמודד על העמדה הפותחת, כשקלמנס מחכה מהצד בתקווה לרשת את השניים, וגורמים מיגרנות קשות למאמני הקבוצה.
בהגנה מאנג'יני יעבור לשחק בשיטה החביבה על רבים ממאמני הליגה היום של 3-4 אך איבודו של אברהם והעובדה שג'ונתן וילמה המצוין אך הקטן יצטרך להתמודד עם שחקנים גדולים ממנו, תקשה על הגנת הריצה של הג'טס להיות דומיננטית מספיק. אפילו הגנת המסירה, שהיתה נקודת אור בשנה שעברה, נחלשה כשטיי לואו עזב בעקבות מאמנו הקודם וחתם בקנזס סיטי, והג'טס צפויים לקשיים גם פה.
אז מה יהיה: הרבה יותר גרוע משנה שעברה לא יכול להיות, אבל גם השנה יאכלו מרורים במדולנדס. השילוב של מאמן צעיר, עמדת ק"ב בעיתית, רץ מזדקן והגנה מתחדשת לא מבשר טובות ואוהדי הקבוצה ייאלצו לחכות לפחות עוד שנה לפני שיראו מהקבוצה שלהם תחרות אמיתית על ראשות הבית. 4-5 ניצחונות מקסימום.
בפאלו בילס
נוסדה: 1960
מאזן ב-2005: 11:5
העברות בולטות: פירלס פרייס, הרסיבר שאיכזב באטלנטה ובדאלאס, חוזר הביתה כשאריק מולדס הותיק עבר בטרייד ליוסטון. לוייר מילוי הסייפטי וסם אדאמס הליינמן עזבו אף הם, כששורת בחירות תמוהה בדראפט לא חיזקה את הקבוצה באף שחקן משמעותי.
בעמדת המאמן חלו שינויים, כאשר מייק מולארקי פוטר לאחר שנתיים (וישמש כמתאם ההגנה של הדולפינס) ובמקומו הגיע דיק ג'אורון, שהיה המאמן המחליף בדטרויט בעונה האחרונה אך נודע בעיקר בזכות המהפך שעשה בשיקגו ברס של 2001 כשהוביל אותם לשיפור של 8 (!) ניצחונות מהעונה שלפני. ג'אורון נודע בנטיותיו ההגנתיות וקבוצות שלו תמיד התמקדו בלעצור את היריב לפני הכל. גם בהתקפה, ג'אורון נחשב למאמן שמרן שמעדיף להריץ את הכדור תמיד על פני למסור אותו ועם בעיית הק"ב שיש לו בבאפלו, השיטה הזאת אמורה להתאים כמו כפפה.
כמו הג'טס, גם העונה האחרונה של באפלו היתה קטסטרופלית וכאילו לפי חוקי מרפי - כל דבר שהיה יכול להידפק, אכן נדפק. ג'יי פי לוסמן שהיה אמור להיות ק"ב העתיד של הבילס נראה מחריד עד כדי כך שקלי הולקומב החליף אותו לפרקים, בהצלחה לא פחותה - לחרב משחקים. ויליס מקגהי, הרץ שהיה כל כך נפלא בעונת 2004 (עד כדי כך שהבילס נפטרו מטראוויס הנרי המוכשר כדי להשאיר את הבמה כולה בשבילו) איכזב קשות והבילס סיימו מקום לפני אחרון בהתקפת ריצה בליגה עם 138 יארד עלובים בריצה בלבד. גם ההגנה לא היתה משהו לספר עליו הביתה, ולמרות נוכחות של שחקנים מוכשרים כמו מלוי וטקיאו ספייקס (שהיה פצוע חלק גדול מהעונה) הגנת המסירה היתה אחת הגרועות בליגה כשהגנת הריצה לא מפגרת הרבה אחריה.
באוף סיזן לא ביזבזו בבפאלו זמן והביאו את מרב לוי, האיש שאימן את הקבוצה המפוארת של סוף שנות השמונים-תחילת התשעים שהגיעה לארבעה סופרבולים רצופים (וכדי לחסוך לאוהדי הבילס כאב לב, לא נזכיר מה עשתה בהם) על מנת לנהל את הקבוצה. הצעד השני שעשתה ההנהלה היה החלפתו של מולארקי המאכזב בג'אורון שאמור לבנות את הקבוצה מחדש.
כמו שזה נראה כרגע, ג'אורון הוא האיש הנכון במקום הנכון. אם הכל יילך לפי התוכניות, וויליס מקגהי ינסה לחזור לכושר מלפני שתי עונות כשהבילס שיפרו את קו ההתקפה שלפניו והוא אמור לקבל 25-30 נשיאות למשחק. עמדת הק"ב, לעומת זאת, עדיין לא מעוררת אופטימיות, כשעל עמדת הפותח מתחרים אותם שניים - לוסמן והולקומב - כשכרגע נראה שאף אחד משניהם הוא לא הפיתרון לטווח הרחוק של המועדון ועם עזיבתו של מולדס יהיה להם עוד יותר קשה למצוא מטרות פנויות.
בהגנה ינסה ג'אורון להשתיל סכימה חדשה של קאבר 2 (הגרסה שהביאה לטמפה אליפות לפני שלוש שנים) והחתמתו של לארי טריפלט מהקולטס, כמו גם בחירתם של חמישה שחקני הגנה בחמש הבחירות הראשונות, אמורים לשדרג את הגנת הבילס ולו במעט.
אז מה יהיה: שוב, כמו בג'טס, גם פה יש הרבה סימני שאלה אך בניגוד לחברה מדרום מדינת ניו יורק, לאלה מצפונה יש רץ מוכשר ובריא ומאמן מנוסה שאמורים לעשות את ההבדל, גם אם לא גדול. כל עוד לוסמן יישאר ברמה של שנה קודמת, זה לא יספיק להרבה יותר וגם השנה הביזונים ייתקשו לתת פייט רציני לקבוצות הצמרת. 6 ניצחונות זה פחות או יותר מה שאפשר לצפות לו בבאפלו הקפואה.