הענק הלוחש

אם זה היה תלוי בווים ברגקאמפ, בנו הצעיר היה מתחיל את הקריירה בפיינורד, ובהמשך היה מעביר עשור באנגליה, במנצ'סטר יונייטד, שעל שם כוכבה המיתולוגי, דניס לאו, הוא קרוי.

אבל ל[[דניס ברגקאמפ]] היו רצונות משלו, שבעטיים לא הגיע לקבוצות אותן אהד אביו, שחקן עבר בליגות הנמוכות בהולנד. משפחת ברגקאמפ גרה ב[[אמסטרדם]], אבל אחד האחים, רונאלד, לא מוכן היה לשמוע על זימון של [[אייאקס]] להצטרף לקבוצת הילדים שלה, בעיקר בהשפעת האב. אבא ברגקאמפ דחה הצעה דומה עבור דניס הצעיר, כשזה היה בן 9. שנתיים מאוחר יותר נכנע האבא, והקריירה של דניס ברגקאמפ יצאה לדרך. בהמשך הוא הפך לכוכב בקנה מידה עולמי במדי היריבה של יונייטד מדרום, ארסנל.

ביום שבת הקרוב (18:15) תסתיים באופן רשמי הקריירה של ברגקאמפ בן ה-37. ארסנל מקדישה לו את משחק הפתיחה של ביתה החדש, איצטדיון האמירויות, שייערך מול הקבוצה בה גדל, אייאקס, בהשתתפות דמויות ששיתפו פעולה עם הכוכב הפורש בשני המועדונים, כמו פטריק ויירה, איאן רייט ו[[יוהאן קרויף]].

החלוץ ההולנדי זוכה לכבוד הגדול לאחר שהטביע את חותמו על הקבוצה הלונדונית ב-11 העונות שלו בהייבורי לא פחות מארסן ונגר ותיירי הנרי, והיה הפנים של התותחנים בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. ברגקאמפ, יחד הם השניים שהוזכרו קודם, הוא האיש שהפך את ארסנל ממועדון המזוהה עם כדורגל משעמם לכזה שדוגל בכדורגל מרהיב ומרתק, וגם מנצח.

ברגקאמפ יעזוב את הכדורגל בלי שהותיר חותם עליו חותם כמו זה של זינדין זידאן, למשל, למרות שלפחות בכל הנוגע לכשרון וליכולת אישית, הוא לא נופל מגדולי הכדורגלנים בעולם. העובדה שלא זכה בליגת האלופות עם ארסנל, או בטורניר גדול עם נבחרת הולנד, כמו גם הנטייה שלו להיעלם על המגרש לדקות ארוכות, מנעו ממנו לעשות את הצעד הקטן הנוסף בדרך לחבורת הצמרת, ולהגיע לליגה של יוהאן קרויף ו[[מרקו ואן באסטן]].

לארסן ונגר, מאמנו של ברגקאמפ ב-10 מתוך 11 העונות שלו בארסנל היה הסבר מעט שונה לכך שברגקאמפ לא נמנה עם הגדולים באמת: "דניס הוא אחד מהשחקנים הטובים בעולם, אבל אין לו את יחסי הציבור שיש לאחרים. אולי זה בגלל שמחוץ למגרש הוא טיפוס שקט, שלא יוצר דרמות או כותרות לעיתונאים. אני חושב שהוא אוהב את זה והיה רוצה שזה ישאר ככה".

ברגקאמפ היה חלוץ נהדר, אבל ככל שנקפו השנים נכנס פחות ופחות לרחבה. ההולנדי שיחק כמעט תמיד כחלוץ שני או מאחורי שני חלוצים, ומאז עזב את אייאקס בצעירותו לא הרבה לכבוש, כשלעתים קרובות נדמה שהוא מעדיף את האיכות על הכמות. ברגקאמפ דג תמיד לספק לקהל את המהלך הבודד והבלתי נשכח, שהותיר ביציע פיות פעורים, בדמות בישול גאוני או גול מדהים.

השער שלו במדי ארסנל ב-2002 מול ניוקאסל, בסנט ג'יימס'ז פארק, אחרי שמסר לעצמו את הכדור ברגל שמאל, עבר את הבלם בסבסוב, וכבש מול השוער, נבחר לשער השני ביופיו בעשור הראשון של הפרמייר ליג, אחרי השער של דייויד בקהאם מחצי המגרש מול ווימבלדון ב-1996 (קישור לשער בתחתית הקטע). בנוסף לשערים ייזכר ההולנדי, שכילד העריץ את [[גלן הודל]] מ[[טוטנהאם]], היריבה השנואה של התותחנים, כאחד החלוצים המוסרים הטובים בהיסטוריה.

בגיל 11 הגיע ברגקאמפ לאקדמיית הכדורגל של אייאקס. "הדברים היו שונים אז באייאקס. היו שם אנשים קצת סנובים, והמשפחה שלנו הייתה רחוקה מאוד מהאופי הזה. היינו אנשים פשוטים ולא אהבנו חלק מההתנהגות הזו, שהייתה זרה לנו לחלוטין. רונאלד החליט לא ללכת, ולי לקח זמן עד שעשיתי את הצעד הזה", הסביר ברגקאמפ בראיון לפני מספר שנים.

"שיחקתי בכל עמדה על המגרש מלבד בשער", סיפר החלוץ על המערכת המשומנת של האימפריה ההולנדית, "לפעמים היו שמים אותי בצד שמאל בגלל שאני ימני, כך שאחזק גם את הרגל החלשה שלי".

אבל הדרך של ברגקאמפ לא הייתה קלה. "במועדון היו הרבה ספקות לגבי", הוא הודה, "הגישה הייתה 'אוקיי, יש לו כדורגל והוא שחקן טוב, אבל מה לגבי הפיזיות?'". הנער הרזה החל לעבוד קשה על גופו, העלה במשקל, אבל מספר שמה שהקפיץ את יכולתו על המגרש הייתה ההשראה שקיבל מגדול שחקני אייאקס בכל הזמנים: "כשהצטרפתי לאייאקס יוהאן קרויף עדיין שיחק בה. הייתי הולך למשחקים של הקבוצה ועוקב אחרי כל תנועה שלו. אחר כך הוא עזב וחזר כמאמן. הוא תמיד תמך בשחקני הנוער, וכשהוא היה מגיע לאימונים היינו מאושרים. הוא היה אגדה - הוא עדיין אגדה".

קרויף הנערץ עקב אחרי ברגקאמפ זמן רב והיה זה שהעלה אותו בגיל 17 להופעת בכורה בקבוצה הבוגרת, אי שם בשלהי 1986, מול רודה. מאוחר יותר באותה עונה כבר היה ברגקאמפ שותף בזכייתה של קבוצתו בגביע אירופה למחזיקות גביע, אחרי שנכנס כמחליף בגמר מול לוקומוטיב לייפציג. גביע הולנדי השלים שנה ראשונה מוצלחת בקבוצה הבוגרת.

אייאקס של אותה ימים התקשתה לשחזר את ימי השלטון משנות ה-70, וזכתה רק באליפות אחת (1990) בתקופת ברגקאמפ, הוסיפה גביע הולנדי (1993) וגביע אופ"א (1992). אלא שהחלוץ פרח. הוא שבר שיא כיבושים בליגה ההולנדית, אחרי שהבקיע ב-10 משחקים ברציפות, וסיים שלוש פעמים ברציפות כמלך השערים של הליגה. כשעזב ל[[אינטר]] בקיץ 1993, הצביעו המספרים שלו על מאזן מדהים של 122 שערים ב-185 הופעות במדי הקבוצה.

בתחנה הבאה שלו איבד ברגקאמפ את הטאץ'. ההולנדי, שרגיל היה לחופש פעולה בכל החלק ההתקפי של אייאקס ושל נבחרת הולנד, בה ערך את הבכורה שלו כבר ב-1990, לא התאקלם באיטליה וסבל מהכדורגל ההגנתי וחסר הגמישות של ה"קאלציו".

לפתע, נכפו על השחקן תפקידים הרבה יותר מוגדרים ונוקשים. הוא נאלץ להשקיע יותר בהגנה מאשר בהתקפה, סיים שתי עונות עם 11 שערים ב-52 משחקים וסבל מיחסים לא טובים עם התקשורת האיטלקית ועם חלק מחבריו לקבוצה.

ההולנדי, שאוהדי אינטר הדביקו לו את הכינוי "ביוויס" עקב דמיונו לדמות המצויירת מסדרת האנימציה של MTV, חיפש דרך מילוט מארץ המגף. ברוס ריוק, אחד המאמנים הנשכחים ביותר בהיסטוריה של ארסנל, עשה את המהלך של חייו והביא את ברגקאמפ לבירה האנגלית תמורת 7.5 מיליון ליש"ט, לא לפני שההולנדי דאג להכניס לחוזהו שני סעיפים לא שגרתיים כתנאי לחתימתו: הראשון היה הצבתו מאחורי שני החלוצים, והשני החתמה של קשר נוסף.

מאסימו מוראטי, נשיאה המתוסכל של אינטר, מתח ביקורת על שחקנו הנוטש: "ארסנל תהיה בת מזל אם ברגקאמפ יצליח להבקיע 10 שערים בעונה". ההתחלה של ההולנדי לא הייתה קלה, והביקורת עליו ועל סגנון המשחק הלא פיזי מספיק גברו בתחילת דרכו באנגליה. רק במחזור השמיני של עונת 1995/6 ברגקאמפ הגיע ל[[לונדון]]. הוא כבש צמד שערים מרהיב מול סאות'האמפטון, ומשם הדרך קדימה הייתה פתוחה.

ברגקאמפ יצר זוגיות לדוגמה עם חברו לחוד, איאן רייט, והשניים היו חברים טובים גם מחוץ למגרש. את אותה עונה אגב, סיים החלוץ עם 11 שערים, בניגוד לתחזיותיו של מוראטי.

לישורת הסופית נכנסה ארסנל שנה מאוחר יותר, אז הגיע ארסן ונגר. ברגקאמפ קיבל מהמאמן הצרפתי חופש פעולה והחזיר לו ולאוהדים בשערים מדהימים, וכדורגל אטרקטיבי שכולל אינספור הברקות.

בעונת 1997/8 הגיעו גם ההצלחות הקבוצתיות וארסנל זכתה בדאבל האנגלי, כשהיא משאירה מאחור את מנצ'סטר יונייטד, ששלטה באותם ימים ביד רמה בכדורגל האנגלי. ברגקאמפ נבחר באותה עונה לשחקן השנה באנגליה על ידי העיתונאים והשחקנים, והגיע למקום השלישי בתחרות "כדורגלן השנה" של פיפ"א. ארסן ונגר הרעיף מחמאות על כוכבו כבר בתחילת אותה עונה: "אתם יכולים להגיד שיש שחקן יותר טוב ממנו בעולם היום? אם יש מישהו כזה, אני לא מכיר אותו ולא ראיתי אותו מעולם".

באותה שנה סחף ברגקאמפ את נבחרת הולנד לחצי גמר המונדיאל, וכבש את אחד השערים היפים והמשמעותיים ביותר במונדיאלים האחרונים, שער ניצחון מול ארגנטינה בדקה ה-89 שהעניק לנבחרתו ניצחון 1:2 ברבע הגמר, לאחריו, כהרגלו בקודש, בחר החלוץ להחמיא דווקא לחבריו, והפעם לפרנק דה בור ששלח לו כדור ארוך ובישל לו את השער: "איזה כדור מדהים של פרנק. לו ולי יש היסטוריה ארוכה ביחד עוד מאייאקס. הוא היה מוסר לי כדורים כאלה כבר אז".

אוהדי ארסנל סגדו לכוכב החדש, והשמות שהודבקו לו בהייבורי הפליגו בין "אלוהים" ל"המאסטרו ההולנדי". אבל לא רק הם ידעו להעריך את השחקן שהיה מצוי באביב של הקריירה שלו באותן שנים. את אחת מהמחמאות הגדולות זכה ברגקאמפ לקבל ממרקו ואן באסטן, שאמר: "אם ראיין גיגס שווה 20 מיליון דולר, דניס ברגקאמפ שווה 100".

למרות התדמית הצחה כשלג, ברגקאמפ גם לא היסס מפעם לפעם לסגור חשבון עם יריביו. בממלכה יצא לו שם של אחד שנוקט בצעדי "אם תבעט בי, אני אבעט בך בחזרה". לפני כשנתיים אמר פיטר שמייכל, שוער העבר של מנצ'סטר יונייטד, ששחקנים כמו ברגקאמפ וכמו רוד ואן ניסטלרוי יודעים גם לשחק מלוכלך. ברגקאמפ הגיב: "הרבה שחקנים הולנדים נהנים מיכולת כמעט גאונית וכולים להכריע משחק במהלך אחד. אבל יש לנו גם צד מכוער. לואן באסטן היה את זה, ראיתי אותו שולח מרפק לעבר שחקן כששיחקנו ביחד ביורו 1992. אני יכול להבין על מה שמייכל דיבר. אנחנו אוהבים לשחק בצורה הוגנת, נהנים מכדורגל איכותי, אבל יש לנו את הצד האפל".

ברגקאמפ קיבל הזדמנות אחרונה בקיץ 2000 לזכות בתואר במדים הלאומיים, אבל אחרי שהולנד הודחה בחצי גמר היורו אותו אירחה, הודיע החלוץ על פרישה מהמדים הלאומיים, אחרי עשור שכלל 79 הופעות ו-36 שערים. אחת מהסיבות לפרישה הייתה העובדה כי הטורניר הבא עתיד היה להתרחש בדרום קוריאה ויפן. ברגקאמפ, שסבל מחרדת טיסות מאז מונדיאל 1994, לא העלה בדעתו להגיע למזרח אסיה. במשך השנים נעדר ברגקאמפ גם ממשחקי חוץ של אינטר בשל אותה חרדה, ולאחרים הגיע במכונית פרטית, כשהוא חוצה את כל אירופה.

השחקן התרכז בקריירה הקבוצתית שלו וארסנל הוסיפה להיות אחד משני ראשי החץ של הכדורגל האנגלי, למרות שכשלה שוב ושוב באירופה. התארים המשיכו להגיע, אבל ברגקאמפ עבר לנגן כינור שני לתיירי הנרי, ולחבורה הרעננה שבנה ונגר עם השנים. בשנתיים האחרונות גם איבד את מקומו בהרכב לא מעט פעמים.

ההחלטה לתלות את הנעליים בגיל 37 לא איחרה להגיע. העזיבה של ה"אייסמן" את הכדורגל ואת ארסנל, במקביל לעזיבת הקבוצה את איצטדיונה המיתולוגי, סוגרת עשר שנים שבהם שינו התותחנים את פניהם, את אופיים ולבסוף גם את החליפו את חתובתם.

בארסנל התכוננו היטב להעברת השרביט, והאתר הרשמי של הקבוצה הכריז על "שבוע דניס ברגקאמפ". ההתמודדות מול אייאקס תכניס את ארסנל לעידן חדש, ואת דניס ברגקאמפ למקום מכובד בין דפי ההיסטוריה.

תארים אישיים:

* מלך השערים בהולנד בשנים 1991, 1992, 1993.

* שחקן השנה בליגה ההולנדית בשנים 1992, 1993.

* מקום שלישי בבחירת שחקן השנה באירופה, ב-1998.

* מקום שלישי בבחירת שחקן השנה בעולם של פיפ"א בשנים 1993, 1998.

* שחקן השנה בפרמייר ליג על פי בחירת השחקנים ב-1998.

* שחקן השנה בפרמייר ליג על פי בחירת העיתונאים ב-1998.

* שער העונה בפרמייר ליג בשנים 1998, 2002.


תארים קבוצתיים:

* אליפות הולנד עם אייאקס ב-1990.

* גביע הולנדי עם אייאקס בשנים 1987, 1993.

* גביע אירופה למחזיקות גביע עם אייאקס ב-1987.

* גביע אופ"א עם אייאקס ב-1992 ועם אינטר ב-1994.

* אליפות אנגליה עם ארסנל בשנים 1998, 2002, 2004.

* גביע אנגלי עם ארסנל בשנים 1998, 2002, 2003, 2005.


* אייאקס: 122 שערים ב-185 משחקים.

* אינטר: 11 שערים ב-52 הופעות.

* ארסנל: 120 שערים ב-423 הופעות (בכל המסגרות)

* נבחרת הולנד: 36 שערים ב-79 הופעות.