אם נבחן לרגע את המנהלים ב-NBA, נגלה שישנם שני סוגים עיקריים - אלה שיודעים מה שהם עושים, ואלה שלא. קל מאוד להבחין בין הסוג הראשון לשני, כיוון שקבוצה בה יש מנהל שעושה שטויות פשוט אינה מתקדמת לשום מקום, בעוד מנהל מהסוג הראשון מיד מותיר את חותמו, ונותן לקבוצה אופי, כיוון ודרך.
אתמול (חמישי) הופנו עיניהם של אוהדי הספורט הישראלים אל עבר הטורונטו ראפטורס, לאחר שאנתוני פארקר חתם שם באופן רשמי לשלוש עונות, בעבור 12 מיליון דולר. אבל הבאזז שמגיע מצפון לגבול ארה"ב התחיל הרבה לפני שהכוכב האהוב של מכבי תל אביב מצא לעצמו בית חדש. בתחילת הקיץ פוטר הג'נרל מנג'ר רוב באבקוק, ובמקומו הגיע בריאן קולאנג'לו, שבחודשים ספורים ביצע מהפך רבתי על הפרקט ובהנהלה, ועשה מהר מאוד את מה שבאבקוק וג'נרל מנג'רס גרועים אחרים לא יודעים לעשות בשנים ארוכות - להעניק לאוהדים תקוה שהעתיד יהיה טוב יותר.
ג'רי קולאנג'לו היה במשך שנים ארוכות הבעלים של הפיניקס סאנס, והוא בחר להעסיק את בנו בריאן כאחראי על הצד המקצועי. פיניקס אמנם לא זכתה לחגוג אליפות, אבל בריאן בנה מספר קבוצות מצוינות שנלחמו על התואר, ובכל פעם שהרכבת ירדה מהפסים, הוא פירק את החבילה והרים מחדש פרויקט מצליח. אחרי שבפיניקס היו חילופי בעלות והאבא עזב את המועדון, קולאנג'לו ג'וניור התקשה להסתגל לחיים תחת בעלים אחר, רוברט סארבר. חוזה רב שנתי על סך שלושה מיליון דולר לשנה (פי שלוש ממה שהרוויח בסאנס) שהציע לו לארי טננבאום, בעלי הראפטורס, שיכנע אותו לעבור מהדרום הלוהט של ארצות הברית לקנדה הקרה.
עוד בוואלה!
האיחוד האירופי
מהרגע שקולאנג'לו חתם בקנדה הוא הבהיר שהאופי של הקבוצה שיבנה יהיה דומה לזו שהרכיב במדבר אריזונה, שם מייק דאנטוני, סטיב נאש ואמארה סטודמאייר הפכו את הסאנס לקבוצה סופר התקפית ומהירה, שלא מפסיקה לרוץ קדימה. אבל לטורונטו תמיד הייתה בעיה למשוך שחקנים אמריקאים לחצות את הגבול, וכוכבה הגדול בכל הזמנים, וינס קרטר, נטש אותה לפני עונה וחצי.
הסיבה הראשונה לכך היא שהאמריקאים פשוט מעדיפים לחיות באמריקה, ולעיתים מתקשים להשתלב בעיר קוסמופוליטית כמו טורונטו. בנוסף, המיסים בקנדה גבוהים מאלו שבארה"ב, והמשמעות היא שהנטו שאתה מקבל מראפטורס נמוך מזה שתשלשל לכיסך בכל קבוצה אחרת. מי שמיהר לשלוף את הממחטות יכול להירגע: שחקני הראפטורס הם עדיין מיליונרים.
קולאנג'לו החליט להפוך את החסרון ליתרון, והלך על קו בינלאומי. המגמה הזאת בהחלט תשתלב מצוין עם המשחק המהיר והעצבני, בו השחקנים לא מתביישים למסור את הכדור אחד לשני כדי למצוא את הזריקה הנוחה ביותר, במקום הכדורסל האמריקאי השמרני, זה שמתמקד ביכולת אינדיווידואלית של כוכב או שניים.
המהלך הראשון של קולאנג'לו היה להביא את מנכ"ל בנטון טרביזו מאוריציו ג'רארדיני, שהפך לאירופאי הראשון בעל תפקיד בכיר בהנהלת ה-NBA. המטרה הייתה שאחד האנשים המקושרים באירופה יעמוד לרשות המועדון ויאפשר לו להיות צעד אחד לפני כולם בחיפוש אחר כשרונות ביבשת הישנה. גם המזל היה לצידו של קולאנג'לו, כשהקבוצה זכתה במקום הראשון בהגרלת הלוטרי של הדראפט.
השחקן שנבחר, בהתאם לתוכנית החדשה, היה אנדראה בארניאני האיטלקי, שהוכיח את עצמו ביורוליג כגבוה (2.14) כשרוני שאוהב לזרוק מבחוץ, יודע להוריד את הכדור לפרקט ולחדור מימין ומשמאל. זה בדיוק סוג השחקן שיוכל לפרוח בסגנון משחק שבנוי על מיסמאצ'ים ומהירות. מיד אחר כך הגיע אירופאי אחר, הסנטר ראשו נסטרוביץ', במקום מט בונר ואריק וויליאמס. הסנטר הפותח של הקבוצה בעונות האחרונות, רפאל ארוז'או העציצי, שסימן יותר מכל את הכשלון של קודמו של קולאנג'לו בתפקיד (שבחר בו בבחירה השמינית), נשלח ליוטה בתמורה לכריס האמפריס.
צריך לדעת לנצח
אחר כך הגיע טרייד שנוי במחלוקת, שזכה לביקורת קשה ביותר מצד פרשנים מסוימים בארה"ב - הפורוורד צ'רלי וילנואבה, שהפתיע לטובה אשתקד ביכולת ההתקפית המגוונת שלו, נשלח למילווקי בעבור הרכז טי ג'יי פורד הזריז. המטרה של הראפטורס הייתה להביא מנהל משחק דמוי סטיב נאש, רכז שידחוף את הכדור קדימה בכל הזדמנות, יקנה לקבוצה סגנון משחק מהיר, ויידע לשתף את חבריו לקבוצה ולהכניס אותם למשחק. אלא שלטענת הפרשנים, קולאנג'לו שכח שפורד סבל בעבר הקרוב מפציעה קשה בעמוד השדרה, שהשביתה אותו לעונה שלמה. כמו כן, היו שטענו כי אי אפשר להחליף גבוה מוכשר בשחקן נמוך שלא יכול לקלוע מבחוץ. אחרים, ביניהם הרכז אותו החליף פורד בטורונטו, מייק ג'יימס, רואים במהלך הזה סימנים להשתלת האופי אותה חיפש הג'נרל מנג'ר.
אם בהשתלת אופי עסקינן, כאן נכנס לתמונה מיודענו אנתוני פארקר, שצפוי לקבל את המקום בחמישייה לצידם של פורד, מוריס פיטרסון, כריס בוש (שחתם על הארכת חוזה לשלוש שנים) ונסטרוביץ'. מי שיילחם עם פארקר על דקות, פרט לפיטרסון, יהיה ג'ון סלמונס, שהגיע מפילדלפיה בעבור 23 מיליון לחמש שנים, ויוסיף, כמה מפתיע, עוד אתלטיות ומהירות.
בימים הקרובים יצטרף גם חורחה גארבחוסה, שיביא את הניסיון, הקליעה, והנחישות שלו לליגה הטובה בעולם. חוסה מנואל קלדרון הספרדי יגבה את פורד מהספסל, האמפריס ייתן לבוש דקות מנוחה, והסווינגמן ההגנתי ג'ואי גרהאם יאכל מהדקות של כל השחקנים בעמדות 2 ו-3.
נחזור לפארקר. במשחק הראווה בטורונטו אותו ניצחה מכבי 103:105, קל היה לשים לב להבדלי הכשרון שנוטים לטובתם של הראפטורס. לתל אביבים לא היה אף שחקן שאפילו מדגדג את יכולתו של הספורסטאר כריס בוש, גבוה אתלטי שיודע לקלוע עם הגב ועם הפנים לסל. אבל בדקות האחרונות של המשחק ראינו קבוצה אחת צעירה, שבדרך כלל מפסידה, מתקשה להתמודד עם חבורה רגועה ומנוסה שרגילה לנצח במשחקים צמודים. פארקר קלע כמה נקודות חשובות, נשאר רגוע וקינח בסל ניצחון עם הבאזר.
זה מה שהאקס הטרי של מכבי יביא לראפטורס - אמונה, אופי, נחישות, ווינריות, והבנה של מה שצריך לעשות כדי לנצח, אלמנט קריטי בקבוצה בה הכוכב הגדול הוא רק בן 22. לא תראו את אנתוני חורך רשתות או מתעלל במגנים על בסיס יומי, כפי שעשה ביורוליג, וסביר להניח שהוא גם לא יהיה על הפרקט יותר מ-25 דקות לערב, אבל הערך המוסף שיביא לקבוצה ולחדר ההלבשה יתורגם בשלב כזה או אחר לניצחונות.
גם שאר שחקני הרכש שמגיעים מאירופה, קלדרון, בארניאני, גארבחוסה וראשו, מכירים את פארקר, מכבדים ומעריכים אותו. בעוד שאראס צריך היה להוכיח את עצמו מחדש באינדיאנה, וצריך היה להסתגל לקבוצה שהסגנון שלה היה הפוך ליתרונות שהוא מביא לפרקט, אנתוני מגיע עם קבלות, גם בעיני חבריו לקבוצה.
AP ושאר האירופאיים גם מביאים איתם נדבך נוסף - הם שחקנים שרגילים לנצח, שיודעים לנצח, ושאוהבים לנצח, תכונה שלא תמיד נמצאת בגנים של החבר'ה ב-NBA, שלעיתים קרובות מעדיפים את המזומנים והחיים הטובים על פני ההישגים. גם חזון הכדורסל של קולאנג'לו, שגורס קבוצתיות ושיתוף של כל השחקנים בחמישיה, יקל על פארקר להשתלב, בעוד שאראס תקוע בקבוצה שמאמנה השמרן מאמין שכדורסל קבוצתי פירושו שני שחקנים מעורבים ושלושה שמסתכלים.
אחרי שהפך את כל הקבוצה וניצל את מלוא תקרת השכר, המכשול האחרון שעומד בפני קולאנג'לו בדרך להגשמת החזון הוא המאמן, סם מיצ'ל. מדובר באדם בעל פיוז קצר, שהספיק להגיע לעימותים פיזיים עם וינס קרטר ורייפר אלסטון, כשהשניים שיחקו בקנדה. מיצ'ל דוגל בסגנון המשחק שאיפשר לו להישאר לא מעט שנים בליגת ה-NBA כשחקן - קשוח, הגנתי, בלתי מתפשר, אין יור פייס. לא בדיוק התכונות שיתניעו מתפרצות וסלים קלים. ג'נרל מנג'רס חדשים בדרך כלל לא נוטים לפטר מיידית את המאמן של המשטר הקודם, אלא מעדיפים לתת לו להיכשל, ואז להסיר אותו מהדרך. זה ככל הנראה מה שיקרה במהלך העונה הקרובה. במקומו יגיע מאמן בעל מאפיינים של כדורסל אירופי, בדיוק כפי שקרה בפיניקס, שם מינה קולאנג'לו את מייק דאנטוני (מישהו אמר דייויד בלאט, שעבד תחת ג'רארדיני בטרוויזו, בדיוק כמו דאנטוני?).
סביר להניח שבקנדה עדיין לא יראו פלייאוף בקיץ הקרוב, ופארקר יצטרך להתרגל להפסיד בעונה אחת יותר משהפסיד במכבי תל אביב בכל הקנדציה שלו. אבל המקום שיתפנה בתקרת השכר לקראת העונה הבאה יאפשר לקולאנג'לו להמשיך ולהציג את שאר הג'נרל מנג'רס בליגה באור בלתי מחמיא בעליל, בעודו ממשיך את המהפכה הקנדית. אנתוני פארקר הגיע לקבוצה הנכונה, עכשיו הוא רק צריך לעלות לפרקט ולעשות מה שהוא יודע יותר טוב מכולם: לנצח.
