בזמן שהחבורה הכחולה פרצה בריצת אמוק לעבר גרוסו, מבקיע הפנדל האחרון, ראשי ההתאחדות האיטלקית וחברי המשלחת הרשמית נשארו ליד הספסל בתקווה לחבק, כל אחד בתורו, את האיש שהביא לאיטליה את גביע העולם, מרצ'לו ליפי. מי אם לא הם יודעים טוב מכולם למי מגיע הקרדיט. ראשי הנבחרת מודים שליפי לא שינה מאומה בסגנון המשחק האיטלקי המכוער, שאיפיין לא מעט מאמנים כושלים שהם מינו לפניו, חוץ מדבר אחד: אופי. איזו נבחרת איטלקית מאז 1982 היתה שורדת רעידת אדמה כמו פרשת השחיתות האחרונה, איזו נבחרת איטלקית מאז 1982 היתה מנצחת את גרמניה בביתה, איזו נבחרת איטלקית מאז 1982 היתה חוזרת מפיגור מול צרפת בגמר ומגיעה לפנדלים אחרי נחיתות מוחלטת על הדשא? רק זו של מרצ'לו ליפי.
ערב משחק הגמר ניסח קלאודיו ראניירי את סוד ההצלחה של ליפי בצורה מושלמת. "כשליפי בחר את הסגל, הוא קודם כל זימן חבורה של גברים ורק אחר כך שחקני כדורגל טובים", כתב ראניירי בטורו הקבוע ב"גרדיאן", תוך שהוא סוקר את השמות הגדולים שמאמן איטליה הזיז הצידה, על מנת להחדיר את האופי אותו הוא דורש: מכריסטיאן פאנוצ'י, שנתן עונה נהדרת ברומא, דרך כריסטיאן ויירי ואנטוניו קאסאנו, ועד לספסול של דל פיירו, שכיכב ושבר שיאים ביובה עד לפני מספר חודשים. במקומם, בשם האופי, הייתם צריכים לשבור את הראש עם שמות כמו זאקראדו, פרוטה, יאקינטה וגרוסו, אותו ליפי הפך לפנים של מונדיאל 2006. איזה ביטחון צריך מאמן, כמה אמונה בניצחון, כדי לבחור באותו גרוסו לבעוט את הפנדל החמישי. כאילו הוא תיכנן להעניק לו את הזכות הזאת לנצח את המשחק, למגן האלמוני, שהעלה אותו לגמר וייזכר לעד בתודעה הספורטיבית, גם אם לא יעשה כלום בשנים הקרובות בליגה האיטלקית. לא בגלל כישרון יוצא דופן - כזה היה בשפע לנבחרת האיטלקית במשך שנים - אלא בזכות האופי של גרוסו וחבריו.
ראניירי ניסח עוד כמה משפטי מחץ. "בצרפת הכל סובב סביב זיזו, באיטליה הכל מתנקז לליפי. הוא מנהל שחקנים נהדר, קורא משחק נפלא, מוטיבטור, השחקנים הולכים אחריו", כתב הקולגה האיטלקי, כאילו הוא היה בגמר, כאילו הוא ראה את ליפי מסמן לספסל הלחוץ שלו בתנועות ידיים להירגע ולא להיכנס לפאניקה מהשער של זידאן. תוכנית המשחק ספגה מכה אנושה? שטויות, תנו לי כמה דקות של שקט ואני הוגה תוכנית חדשה. ידיו מאחורי הגב, מוחו קודח כרגיל, מעביר מהביטחון שלו לשחקנים, בזמן שדומנק מתלונן לשופט בלחץ ברור לעין.
ליפי לא הפסיק לתדרך את השחקנים שלו במשחק, קרא להם לספסל אחד אחד, ולא חשש להתבצר מאחור עם שלושה קשרים הגנתיים, אחרי שהבין שזה לא היום של טוטי, טוני ושאר ההתקפה האיטלקית. דומנק מהסס עם החילוף, מכניס דווקא עכשיו את טרזגה המיובש, רק בגלל הגול ההוא בגמר יורו 2000, בעוד ליפי לא מזיע ומבצע בלי היסוס חילוף כפול מוקדם, שיכול היה לדפוק אותו מאוחר יותר, אבל לא לדעתו. ליפי ביצר את ההגנה, שתגרור אותו לפנדלים, ובמקביל תגבר את ההתקפה כמו בהארכה נגד גרמניה. אולי התסריט הדרמטי יחזור על עצמו. דומנק בנה על המזל מ-2000 ונענש בהחטאת הפנדל של טרזגה, ליפי בנה אך ורק על עצמו. בסוף גם זידאן התיישר לפי תוכנית המשחק שלו. מי אם לא ליפי, שהביא את זידאן ב-1996 ליובה, מכיר את הדם החם של הצרפתי, מי אם לא החייל האמיץ והמלוכלך מטראצי נשלח למשימה להוציא אותו משיוווי המשקל.
כמה ביטחון עצמי, כמה יושר, צריך מאמן כדי לגשת לגאטוסו באופן אישי רגע לפני הפנדלים ולומר לו שהוא לא הולך לבעוט. קשר מילאן חובט בדשא, מהיציע אפילו מנצנצת לחלוחית, אבל גאטוסו מקבל את הדין של המאמן, כמו שאר השחקנים שהולכים אחרי הפילוסופיה שלו בעיניים עצומות. מהיציעים נשמעות שריקות בוז לכחולים מאז ההרחקה של זידאן, האיטלקים הופכים למוקצים באופו רשמי, אבל ליפי לימד אותם לראות רק את המטרה וגרם להם לראות שזה עובד. האם זה מכוער? כן. האם זכורה לכם אלופת עולם ששיחקה כל כך רע בגמר? כנראה שלא. האם כך היה צריך ליפי לקבור את הקריירה של זידאן? בטוח שלא, אבל ממחר לכל הקובלנות שלכם לא תהיה חשיבות היסטורית. איטליה, זאת שלא נתנה משחק גדול אחד, אבל הפגינה אופי יוצא דופן, היא אלופת העולם.
החגיגות האיטלקיות בסיום המשחק המשחק לא תופסות את ליפי לא מוכן. ראשי המשלחת, אלו שמינו אותו רק בגלל שקאפלו היה תפוס, מאיצים בו להשתולל, לקפוץ, לשיר, אבל ליפי מבקש את הטריינינג הלבן שלו. קר לו. הוא מוחא כפיים לקהל, מתחבק עם החיילים הממושמעים, ומסדר שוב ושוב את המשקפיים. גם במסיבת העיתונאים מלאת האופוריה, כפי שרק כתבים איטלקים יכולים לייצר, ליפי שומר על אותו קו שפוי. כך הוא שיקם את יובנטוס ב-1994, אחרי שנים של שליטה מילאנזית, כך הוא החדיר בנבחרת האיטלקית את האופי שלא היה לה במשך כל-כך הרבה שנים, כך גם ייזכר המאמן הגדול בתולדות נבחרת איטליה החל מהיום.
מכוערים אבל אלופים
10.7.2006 / 2:34