מה, כבר נגמר?

זיזו הגדול הצליח להציל את עצמו מסיום ביזיוני לקריירה, אחרי שנתן כמה מהלכים קסומים שהעלו את צרפת עד לגמר; קנבארו הציב סטנדרטים חדשים למשחק ההגנה, עם נחישות וקריאת משחק ששמו אותו תמיד במקום הנכון; וקלוסה הוכיח שוב את חשיבותה של התדמית, כשרק פנים חיוורות ותסרוקת מהאייטיז מונעות ממנו להפוך לסופרסטאר הגדול בעולם.

אבל אלא אם כן גרוסו ייתן שלושער בזמן הפציעות של הגמר, הגיבור הגדול של הטורניר יישאר יורגן קלינסמן. וזה לא רק בגלל הזכייה במקום השלישי עם סגל בינוני, ההישג המדהים שלו הוא אחר: שלושה שבועות של כדורגל התקפי הצליחו לגרום לעולם לחשוב שגרמניה באמת השתנתה.

האיש שהוא דוגמה ומופת לכולנו, מי שמפיח חיים בסלוגן "הכוכב הוא אתה": בעידן המותגים, ראזאק פימפונג היה הדבר האמיתי. בקומתו הנמוכה והופעתו המרושלת נראה "פימי" כאילו נשלף מהספורטק בשבת, אחרי ג'חנון וביצה, ובכך השאיר את חלום ההשתתפות במונדיאל פתוח לכולנו.

על הטיסה לגרמניה הוא עלה ברגע האחרון אחרי שאחד מחברי הנבחרת לקה בקלקול קיבה קשה. העולם זכה להכיר אותו במשחק בין גאנה לאיטליה, כשנכנס כמחליף והציג בעיקר איטיות ונרפות (כנראה הסיבה שלא מצא קבוצה בארץ), שהיתה, באופן פרדוקסלי, כל כך מרעננת בחינניותה. אפילו בתום הניצחון על צ'כיה, כשהגנאים רצו להודות לקהל, הוא הגיע באיחור של שתי דקות. את המונדיאל הוא סיים במשחק מול ארה"ב, וזלצר אמר "שהוא נחלש במחצית השניה". ואנחנו שואלים, מה הוא עשה לפני שהוא נחלש? בדקה ה-86 הוא ביים פציעה ומאחר שלגאנה לא נשארו חילופים הוא צלע עד הסיום. כיאה לכוכב.

ריברי וטבס הציגו את המראה העדכני לתותחים הצעירים, שעם כוסות באורך מטר על הפנים (והבטן, לפחות אצל טבס) גם אחרי הגול אף אחד לא רוצה להתחבק איתך. מאחר שאף אימא לא תרצה לראות את הפוסטר שלהם אצל הילד בחדר, כנראה שהחברה המאמצת היחידה בשבילם היא ג'ילט.

מנגד, כריסטיאנו רונאלדו זכה במשחקים האחרונים לשריקות בוז בכל פעם שהוא נגע בכדור. אולי זה בגלל שהאנגלים דומיננטיים בכל איצטדיון, והם לא סולחים לו על התחינות לשופט להרחיק את ווין רוני; אולי זה בגלל הלהטוטים השחצניים וחסרי התועלת שלו במרכז המגרש, או בגלל הצלילות השקריות שלו ברחבה. דבר אחד בטוח, נחמד לראות שאוהדי הכדורגל הוותיקים עדיין מגלים חיבה למכוערים ולשמנים, כשהיפים והשחצנים תמיד יישארו שנואים.

אל תופתעו אם אצל דומנק בחדר תמצאו קלטות של הפועל ת"א בעונת 2005/06, ואצל תיירי הנרי את ספרו של החלוץ אליניב ברדה "תיפול הוא אמר לי, תיפול". נבחרת הטריקולור, שמציגה כדורגל מזעזע כמעט חמש שנים, אימצה את המודל הקשטני בדרך לגמר המונדיאל: בסוף כל נפילה מסתתר גול מכדור עונשין.

את ספרד בשמינית הם עברו אחרי נפילה של הנרי (הצגה לעבירה שהוציא מפויול), וויירה נגח את ה-1:2 שניצח את המשחק; על ברזיל ברבע הם חלפו באותה שיטה (הנרי נופל, כדור עונשין ו-0:1 שמספיק עד הסיום); וכמובן את פורטוגל בחצי: שוב הנרי, שוב נופל, שוב אחד מכדור עונשין שסוגר את הסיפור. שיטת ה"אחד אפס" של קשטן לקבוצות דלות כיבושים עובדת גם במונדיאל. במילים אחרות, רק שבהתאחדות ידאגו לקשטן למספיק מים מינרליים והשמיים הם הגבול.

למעשה, זה היה המונדיאל שהחזיר את הכבוד למאמנים, אותם זקנים שמתרוצצים על הקווים עם שערות לבנות וכרס חיננית, שהוכיחו את מה שגרנט זועק כבר שנים: אנחנו משפיעים על המשחק. הבעיה היא שלפעמים זה לרעה. פריירה, למשל, הצליח להוכיח לעולם שרונאלדיניו הוא לא באמת שחקן; פקרמן עצר מומנטום של קבוצה גדולה עם כמה החלטות טיפשיות; ודומנק הדגים מה יכול לקרות שהכוכבים מפסיקים להקשיב להוראות שלו.

מנגד, חלקם יצאו גדולים. קלינסמן הראה שאפשר לשבור את התבנית המשעממת; הידינק הגיע לשמינית עם 11 גרזנים; סקולארי הדגים את גדולתה של מוטיבציה והשפעה רוחנית; וליפי יצא גאון עם החילופים בהארכה מול גרמניה. לפעמים גם גרנט צודק.

1) אנגליה. כרגיל, ציפיות בשמים, שירת ה-“football is coming home”, עשרות אלפי אוהדים, בירות כמים, חרא כדורגל, כוכב שמורחק בכרטיס אדום ואויב חדש בו תולים את כל האשמה לכישלון. אותו דבר בדיוק כל ארבע שנים. רק השמות מתחלפים: פעם זה בקהאם, הפעם זה רוני. פעם האשם הוא דייגו סימאונה, היום זה כריסטיאנו רונאלדו. תמיד זה נגמר בפנדלים הרבה הרבה לפני הזמן.

2) אפריקה. הם באמת חמודים, יופי של שליטה בכדור, הם הדבר האמיתי, הם עשו התקדמות אדירה בשנים האחרונות, ואתם עוד תראו, במונדיאלים הבאים הם ישלטו. אולי ב-2010, בדרום אפריקה, הם ממש ילמדו איך לתת גול.

3) אירופה. שוב היבשת הזאת מראה לעולם את כל מה שיפה ומכוער בכדורגל. מצד אחד דומיננטיות והמשך שלטון ברור, כשארבע נבחרות מהדרג הראשון הצליחו להעפיל לחצי הגמר. מצד שני, הכדורגל "טקטי ומודרני", כהגדרת הפרשנים, "משעמם ומגעיל" כהגדרת האוהדים. גם אי אפשר לשכוח את הנבחרות האירופאיות מהדרג השני (פולין, שוויץ, שבדיה, אוקראינה וקרואטיה), שהיו המרדימות הרשמיות של הטורניר. לצערנו, השיטה האירופאית מוכיחה עצמה שוב ושוב, כך שהבעיה צפויה להחמיר.

פעם השרופים הסתפקו בצעיף ובקונפטי, למשחקים הגדולים באמת היינו מגיעים עם דגל. היום אם לא צבעת את הפנים, שמת פיאה מגניבה והצטיידת בארבע כוסיות עם ביקיני - אתה לא אוהד. אלו אפילו לא "טרמפיסטים", רק מתלהבים, עשירים ומשועממים ממרכז אירופה, שרוצים להצטרף למסיבה. כדורגל? בשבילם זה הדבר הזה מהפרסומות ב-MTV, ואחר כך הם בוכים ש"היה מונדיאל משעמם". הלו, אתם מחפשים בחורות, טירוף וגירויים בלתי פוסקים? לכו למסיבת טראנס.

1) פנטסיל וישראל הוכיחו שהמשפט "אם אתה לא שם, אתה לא קיים" קיים רק במוחם המעושן של פרסומאים תל אביבים. על אותו עיקרון ש"לימור ושלומי לנצח" יהיו לנצח חלק מקו ב"ש-אילת, אפילו שהם מזמן כבר בדירה שההורים רכשו להם בבת-ים, ככה ישראל היא חלק מהמונדיאל, גם הרבה אחרי שיקיר אומות העולם ואוהב ישראל ג'ון פנסטיל, ארז מברשת שיניים ותחתונים בשנייה הראשונה שהיה יכול, לקח את הרגליים וברח מפה.

2) פודולסקי. האורחים בסלון השתגעו, המרכזיות קרסו, אתרי האינטרנט געשו: השחקן הגרמני, מעט אחרי שהבקיע את הפנדל לרשתה של ארגנטינה, נקלט במצלמה מצדיע לקהל הביתי בברלין במועל יד. ולחשוב שהם כמעט עבדו על כל העולם עם הליברליות הזאת של קלינסמן וברלין. אבל אז אוהדי הפועל משער חמש הודיעו לנו שכל ילד יודע שמועל יד עושים רק ביד ימין, ובהילוך החוזר רואים שהוא מפריח נשיקה ביד שמאל. התקרית חוסלה עוד לפני שהחלה. חלקנו עדיין מאמין. אסור לשכוח שהוא פולני ואיטר.

3) הבית הישראלי עם שוויץ וצרפת ייזכר לדראון עולם כבית המוות. לכדורגל. 0:0 נוראי שהמשיך עם כדורגל משעמם בשלב המוקדם הזכיר לכולנו כמה קרובים יכולנו להיות אם רק היינו מעיזים. מספרים שבכל גול של שוויץ וצרפת צעקות ה"יש!!!" בבית משפחת גרנט הקפיצו את השכנים.

4) הווינר. בשקט בשקט מדינת ישראל אימצה את ההימורים לחיקה, ויותר משילשה את הכנסותיה מהטוטו. כמו בכל העולם המתוקן, גם בישראל התחילו לספור קרנות, לחכות לחילוף ראשון, לצהוב הראשון, לתת אנדר ולקוות שרוני יכבוש יותר מלארסון. המנטרה בדרך לבוקי: לפחות הכסף הולך למדינה. המדינה מצידה מתחילה להשקיע בקבוצות תמיכה ובבניית בתי מחסה למשפחות הרוסות.

5) ובינתיים בשטחים. גם אצלנו החליטו שהמונדיאל הוא בדיוק הזמן להגביר את הווליום במסיבה הקטנה שלנו, קצת להרים את המוראל עם כמה הפצצות מהאוויר, עדיף על ילדים בחוף הים, אולי לתבל את זה בחטוף או שניים, עקיצה קטנה בעזה, קסאמים שמסאמים וכיו"ב. שנאמר, שכל אחד יתעסק במה שהוא יודע.

6) ולסיכום, צ'רלטון. חרם. פראיירים. מלחמה. צרכנים. ובוני תסגור את הרגליים!