לא שווים את הכסף

חובבי הכדורגל הרבים שמשוטטים בימים אלו בגרמניה לא חטפו את הכרטיסים למפגש הטיטאנים המתוקשר בין זינדין זידאן ללואיס פיגו. בתחילת העשור הנוכחי קרב שכזה בחצי גמר המונדיאל היה מקפיץ את המחירים בשוק השחור לשמיים. אבל בקיץ החם של 2006, עוד לפני המו"מ הידוע מראש עם הספסר, יכולתם לשבת בחללית של האליאנס ארינה ולצפות במשחק שאמור להיות היסטורי תמורת 250 יורו, מחיר שפל, כשלוקחים בחשבון את העובדה כי מדובר בהתייקרות של המחיר הרשמי במאה אחוזים בלבד. שוב, לפני המו"מ המקובל, שתמיד נוגס בדרישות של הספסר. לשם השוואה, המחיר הראשוני לרבע הגמר בין ארגנטינה וגרמניה נשק לאלף יורו, עם אפשרות תמרון קטנה הרבה יותר מול הסוחר. המחירים בברזיל מול צרפת היו מעט יותר אנושיים, אבל גבוהים בהרבה מאלו של חצי הגמר בין צרפת לפורטוגל. "כמה, אז כמה אתה מוכן לשלם", תהו משפחות, עיניהן מתחננות שתיקח מהן את ערימות הכרטיסים איתן הן נתקעו.

עם כל העלבון עבור מוסד המונדיאל, שמבטא השפל הזה, שווה להחמיא לאותם אוהדים. אי אפשר לשקר ולמכור להם מוצר שפג תוקפו. נתחיל בזידאן האהוב, האצילי, המרגש, זה שצרב לנו כמה לילות בלתי נשכחים בתודעה הספורטיבית הקולקטיבית ותרם כל כך לאוכלוסיות ממדינות מקופחות. בואו נשים שנייה בצד את הרגשות הרוטטים כלפיו, רגשות שמונעים לא מעט מהפרישה הצפויה שלו ופורצים החוצה באצטדיון במינכן אחרי כל פס סתמי שלו, ונשאל במלוא הכנות: האם עבור התמורה שהוא מנפק בגילו, עם דגש על חצי הגמר מול פורטוגל, שווה לקרוע את הכיס?

כמה מהלכים של זידאן במונדיאל הזה באמת הצדיקו את קריאות ההתפעלות הילדותיות שלנו וכמה היו תוצר של נוסטלגיה וציפייה לכך שזיזו יפרוש עם גביע? אפשר להמשיך ולנתח את אגדת זידאן יותר לעומק ולהשוות בין מספר המונדיאלים הגדולים באמת שהוא נתן לעומת פלאטיני, שהצטיין ב-1978, 1982 ו-1986, אבל נעצור את חילול הקודש כאן ותמיד נזכור בסופו של דבר את חלקו הגדול בגביע העולמי הראשון של צרפת, שקיבע אותו בספרי ההיסטוריה לפני פלאטיני.

זיזו לפחות עוד יכול להביא את גביע העולם למסיבת הפרידה שלו, חלום שנגוז עבור לואיס פיגו. הפרישה שלו מנבחרת פורטוגל היא בבחינת קבורת חמור כשמשווים אותה לזו של הגאלקטיקו הצרפתי. המבט הכנוע של הקשר הפורטוגלי בחבריו בדקות האחרונות, ההתרוממות האיטית והמיואשת מהדשא אחרי עוד איבוד כדור וחוסר האונים המוחלט שלו, מסמלים יותר מכל את שלהי הקריירה של פיגו. להזכירכם, שחקן השנה של פיפ"א ב-2001, שכבר הרבה שנים לא מזכיר את גאון האגפים מימי ברצלונה.

שתי דקות לסיום הזמן החוקי מול צרפת מבקש כריסטיאנו רונאלדו מנונו ולנטה להגביה את הכדור החופשי, אלא שבדיוק אז מגיע לשם פיגו ומבלי לומר מילה לאף אחד, מסלק משם את השניים ושולח לאוויר עוד הרמה סתמית לידיים של בארטז. פיגו שוב לא הצליח להנהיג את פורטוגל כשהיה צריך אותו, ומי יודע אם היה מגיע לחצי הגמר לולא דקו ומאניש. הוא כבר מזמן לא מצדיק הוצאה של 250 יורו לכרטיס, גם לא התאום שצמח מתחת לצל שלו, כריסטיאנו רונאלדו, שלהבדיל מהאבא הרוחני מתגלה בתור בכיין וצוללן עוד בטרם הוכיח את עצמו והביא איזשהו תואר בליגות הגדולות של אירופה. פה דריבל נחמד, שם מסירה מעניינת, הרבה ג'ל, הרבה פוזה, מעט תוכן ותכלית. שריקות הבוז של הקהל בזמן שהילד המעצבן נגע בכדור מדברות בעד עצמן.

אולי בשביל זה, אולי בגלל הקרחות הקטנות באליאנז ארינה, עדיף היה שצרפת תעלה לגמר, למרות 5 בעיטות שלה לשער לעומת 12 של פורטוגל. הרייטינג מובטח, וגם הגרמנים שנתקעו עם הכרטיסים לגמר ימצאו בסוף קונים. לא בטוח שהמחירים יהיו גבוהים יותר.