1. לוקח להם מעט זמן, אבל כשהגרמנים רוצים שינוי, הם לומדים את הנושא ממקומות אחרים, והולכים עם הרפורמה עד הסוף. אחרי ההצלחה של אינטגרציית הכדורגל בהולנד ובעיקר בצרפת (בדומה לגרמניה, מדינות מהגרים מאז שנות השישים, לעומת ספרד ואיטליה שהן מדינות הגירה חדשות יחסית), גרמניה פתחה את קודש הקודשים שלה לאוכלוסיית המהגרים. פודולסקי וקלוסה הם בני מהגרים מהמזרח, נויוויל נולד בשווייץ, אסמואה ואודונקור הם בנים למהגרים מגאנה (האחרון הוא בן לנישואי תערובת), ולא נזכיר כאן את האיחוד עם המזרח, משם מגיע מיכאל באלאק.
הוויכוח על חוקי ההגירה הוא אחד הנושאים המרכזיים על סדר היום האזרחי בגרמניה. בניגוד להגירה לצרפת, המהגרים לגרמניה הגיעו ביוזמתה של המדינה, שהעדיפה להשאיר אותם במעמד של עובדים זמניים (לידה בגרמניה לא מעניקה ליילוד אזרחות, על בסיס "חוק הדם"). בשנים האחרונות גרמניה גמישה יותר בנושא ואפילו הכריזה על עצמה כמדינת הגירה. התוצאה: ארבעה שערים של קלוזה בבית המוקדם, שניים של פודולסקי בשמינית, אחד של קלוזה ברבע. עכשיו רק חסר שער הניצחון בגמר באיצטדיון בברלין של אודונקור שחום העור. וכל זאת עוד לפני היטמעות ההגירה האיראנית-טורקית.
2. הטראומה היהודית לא מרפה ממך בגרמניה: רעש הסירנות, הדגלים עם הנשר במרכזם (אמנם כנפיו שמוטות, ועדיין), זעקות ה"זיג, זיג" באיצטדיון, העצירה הרגעית לפני הבניין בו אתה גר והמחשבה שרק לפני שישים שנה, פסיק, עצרו פה מכוניות עם סירנה לפני הבניין ומגפיים טיפסו במעלה המדרגות כדי לקחת משם יהודים (לפני הבניין שלי, כמו לפני בניינים רבים אחרים בברלין, יש מצבת נחושת על המדרכה שבאה לציין שפה גרו פעם יהודים). כל אלה משחקים לך יו-יו עם הנשמה.
ומולם, ברלין: עם שלל בתי הקפה והפאבים שלה, עם הרב-תרבותיות, עם קידוש ערך הבטלה, עם החופש המוחלט לעשות כמעט הכל (כל מקום אחר בעולם, כולל אמסטרדם, יכול ללמוד מברלין על חופש), עם האפשרות לשבת על כוס קפה אחד במשך שעות בלי שהמלצרית תציק או תגיש חשבון, עם האינטלקטואלים מהשמאל שמסבירים לך שחשוב להם לנופף את הדגל על המרפסת לא מאהבת הנבחרת אלא כדי לקחת את הדגל והלאומניות ממפלגות הימין. ברלין מפרקת אותך מרוב הדעות הקדומות שלך על גרמניה.
גרמני, בפעם הראשונה
זהו אחד מסודות ההצלחה של הנבחרת הנוכחית. זהו, לבטח, סוד אהדתה. אפילו רשימת הקבוצות ומקומות הלידה של שחקני הסגל מסגירה זאת: זוהי כבר לא נבחרת בווארית (רק שני שחקני הרכב מגיעים מבאיירן מינכן, ואחד מהם, פיליפ לאהם, כבר בדרך החוצה), אלא נבחרת שרוב שחקניה נולדו באזור הריין החייכני, שמשחקים בברמן, עיר הנמל. את הנבחרת המינכנאית המדכאת, הסגורה, המכאנית, החליפה נבחרת ברלינאית חייכנית, פתוחה, נעימה לאהוד.
3. על השינוי אחראי יורגן קלינסמן שממשחק למשחק עולה לדרגת אפיפיור כאן (דרך אגב: בעד מי האפיפיור הערב?). קלינסמן הוא איש העולם הגדול: קריירת המשחק שלו לקחה אותו ממילאנו, דרך מונאקו ועד ללונדון, בשלהי הקריירה הוא עצר בבאיירן והמשיך לגנואה, על שפת הים התיכון ומשם לאמריקה. באמריקה קלינסמן חי בסן דייגו: חוף זהב, גן חיות, עולם המים, ביה"ס לקולנוע של שפילברג, טיחואנה, הבחורות הכי יפות של היבשת, מצנחי רחיפה מעל הפסיפיק.
מה שהאדם מהיישוב לא יודע על סן דייגו זה שהיא הבירה האמריקאית (ואולי העולמית) לחקר המוח: כמה ממכוני המחקר החשובים ביותר, כמו "סקריפס" ו"סולק", יושבים בה, ויחסית למספר התושבים בה, היא העיר עם הכי הרבה נציגים באקדמיה הלאומית למדע.
קלינסמן הוא הגרמני החדש. כמו הרופאים הגרמנים שזולגים לבריטניה וחוזרים למולדת, גם קלינסמן הלך ללמוד מהעולם וחזר כדי לשנות את הלך הרוח של הגרמנים - כלפי עצמם וכפי שהעולם רואה אותם. העובדה שהיריב הגדול ביותר שלו לפני המונדיאל היה פרנץ בקנבאואר, אבי אבות הגרמנים עם ה"ר" הבווארית המתגלגלת, רק מעצימה את גודל ההישג של קלינסמן. עוד שני משחקים והוא יהיה הפנים החדשות של גרמניה.
4. ומול כל אלה: השחיתות, הברלוסקוניות, הכדורגל המכוער של ליפי, בזבוזי הזמן, ההצגות. לראשונה בחיי, הערב אהיה גרמני.