סוף הבועה

כבר לפני חודש התחילו הפרסומות בטלוויזיה לפטם אותנו בתמונות של שחקני ברזיל מסתלבטים על עוברי אורח בשדה תעופה, או לחילופין על שלישיית שופטים בחדר ההלבשה. רונאלדיניו קיבל קמפיין פירסום משלו, רוביניו הפך למלך לפני שפרע את השטרות, והתחושה שהתקבלה היתה כאילו נבחרת של כוכבי פלייסטיישן, שנמלטה מהקונסולה שלנו בסלון, עומדת לחסל כל הרכב שיעמוד מולה.

לפני יציאתה לדרך של אליפות העולם, התייחסתי לטורניר שמסתמן כ"מונדיאל מפלסטיק", תוצר של התמסחרות המשחק, תקציבי הפרסום הגדולים, ובעיות האבטחה והארגון שצצו לפני בעיטת הפתיחה. אל הגורמים האלו הצטרפו האייקונים המהלכים, דוגמת רונאלדיניו ודייויד בקהאם, שלא קיימו את ההבטחה ואיכזבו את דור האוהדים החדש, הילדים מכל העולם שהביטו משתאים ביכולתם הבינונית. שני המגה סטארים היו לאורך כל הטורניר השתקפות של נבחרותיהם, שאיכזבו משחק אחר משחק, ולמעשה נכנעו ליריבות הרציניות הראשונות שעמדו מולן.

הניצחונות של פורטוגל וצרפת על אנגליה וברזיל עשו צדק עם אוהדי הכדורגל, למרות שטיפת המוח בחודשים האחרונים. שתי הבועות התדמיתיות הגדולות בעולם הכדורגל התפוצצו זו אחר זו. גם אם אנחנו לא אוהבים את הצרפתים, היה כיף לראות את החבורה, שאכלה קש מאז הטורניר המסויט בדרום קוריאה ויפן, חווה התפרצות אושר אמיתית של סיבוב הופעות אחרון בהחלט.

אבל האושר הגדול מכולם היה המשחק של זינאדין זידאן, שגם בלי הניידות של העשור האחרון רקד על המגרש והרקיד את החבורה הצרפתית. ההופעה של זידאן שיקפה בגלוי את ההבדל האמיתי בין הנפילים של הדור הנכחד לכוכבי הפלסטיק שמחכים מעבר לפינה. בקהאם יכול לרשום על הנעליים שלו עוד עשרות שמות של משחקים ולהחליף תספורות עד מחר, בעוד רוביניו המוכשר יסתפק בינתיים ב"ג'ינגה" בשכונה. מנגד, פיגו וזידאן דאגו להציל את המונדיאל מחוסר צדק משווע.

אומרים שרונאלדיניו הוא הכי גדול בעולם, ועל פי השנה האחרונה בברצלונה אין על כך עוררין. אבל התרומה המזערית של הברזילאי לנבחרתו ברגע הכי חשוב שלו בקריירה צריכה לעורר אצלו ואצלנו חשבון נפש רציני. האם בדקתם פעם כמה כדורים רונאלדיניו מאבד במרכז השדה על כל פעולה מבריקה שלו? האם ניתן להשוות את התרומה שלו למשחק הקבוצתי לתרומתם של שחקנים כמו זידאן, באלאק ואפילו נדבד? בכל הנוגע לטורניר הנוכחי, התשובה ברורה. במשחק האחרון שלו ירד הברזילאי מובס מול הלב והכישרון של הצרפתי המזדקן.

כשהטורניר מגיע ליישורת הסופית, אפשר כבר לומר את האמת. בלי קשר למה שיקרה בשבוע המכריע, סביר להניח שהמשחק בין פורטוגל להולנד יהיה זה שייחרת בזיכרון הקולקטיבי של אוהדי הכדורגל. על רקע תצוגות פושרות של הגדולות, הבלחות רגעיות של ארגנטינה וספרד ומשחקי רבע גמר פושרים, היה זה משחק בטעם של פעם, כזה שמריח ומצטלם כמו תחרות חסרת פשרות.

לכן, גם אם אנגליה וברזיל נשמעות לכן סקסיות, והשחקנים שלהם יפים ומצטלמים בן זונה, אפשר להתנחם בעובדה שלחצי הגמר הגיעו נבחרות שנלחמו והשתפרו מספיק לאורך הטורניר בשביל לקבל סיכוי של פעם בחיים לגעת בחלום. לפחות מבחינתי, למרות המשחקים הפושרים, בימים האחרונים הכדורגל התמרד, קרע מעליו את עטיפות הפלסטיק וחזר הביתה.