מחיר ההכחשה

החלק השני של משחקי רבע הגמר היה גם יום של צדק ספורטיבי, בו שתי נבחרות שניסו למשוך את השקר שהביא אותן לכאורה להישג כלשהו, קיבלו בסוף את הציון השלילי שהגיע להן ונסעו הביתה עם דמעות בעיניים. מדוע לכאורה הישג? כי במונדיאל של 32 נבחרות, תמיד קיימת אפשרות שנבחרת דוחה כמו אוקראינה תמצא לה את השביל הקל כדי להשתחל לרבע הגמר ולנפנף למבקרים במבחן התוצאה. כך גם לגבי אנגליה וברזיל, שסירבו להיות מודעות לעצמן ולסיבה האמיתית לאחוזי ההצלחה שלהן.

מודעות עצמית היא מילת המפתח במשפט הצדק שנעשה לאנגליה, ברזיל וגם לצרפת. תחילה צרפת, שפשוט הבינה שהיא נמצאת בטורניר גדול מדי מכדי להתנצח ללא הפסקה עם מאמנה והחלה לתקן את הטעויות שלה. הכתבים הצרפתים טוענים כי לפני ואחרי המשחק מול טוגו, שחקני הנבחרת בחרו לאטום את האוזניים בפני המאמן שלהם ולחגוג כמו שצריך את אירוע הפרישה של זיזו. העובדה כי זיזו לא שיחק במשחק הזה ויכול היה לפרוש בצורה הכי לא הוגנת לאגדה כמוהו, חיברה את השחקנים לתצוגת כדורגל סבירה, שקיבלה חיזוק וביטחון בניצחון על ספרד. שחקני צרפת, לבדם, ניסו לשחק פשוט, מסירות קצרות מרגל לרגל, מלחמה כללית בהגנה, ואמונה שאפשר פתאום לעשות את זה ולדחות ל-10 ביולי את הוויכוח על דומנק.

מומלץ להאמין לכתבים הצרפתים: מדובר באנשים עם יושר מקצועי גבוה מהרגיל, כשהאירוע הזכור מכל הוא ההתפטרות של עורך ה"לאקיפ" אחרי הזכייה של צרפת בגביע העולמי, זכייה שהיתה מנוגדת לחלוטין לפרשנות שלו. הפתעה דומה של דומנק לא תגרום לזעזוע שכזה בתקשורת הצרפתית. אגב, שמתם לב לדימיון בצורת המשחק אתמול לזה ב-1998? הגנה משוריינת, קישור אחורי יצוק ברזל, וניצוצות של גאונות בחלק הקדמי.

לאגזת זיזו יש חלק לא מבוטל באותה מודעות עצמית שעזרה לצרפת להשתפר ולנצח את ברזיל הבינונית. הציפייה למשחק האחרון של השחקן הגדול ביותר מאז מראדונה, חלחלה עד לשחקנים הצרפתים וזיזו עצמו, שבחר לשכוח את קשר ריאל מדריד בשנה האחרונה ונזכר בקשר צרפת בסוף שנות התשעים, בואך 2000. דגלי אלג'יריה נתלו לכבודו באיצטדיון, כתבים ממדינת האם בצפון אפריקה מסתובבים בעיניים בורקות בחדר התקשורת ומספרים בתשוקה כיצד הוא החליט לתרום את כל הכסף שהרוויח בפרסומות למונדיאל עבור הילדים מעוטי היכולת באזורם. הם מקפידים לציין עד כמה הם קצרי רוח לקראת ביקורו הקרוב באלג'יר של האיש שתרם כל כך לקידומם של המהגרים הזרים לאירופה.

גם אוהדי ברזיל התעסקו בעיקר במסיבת הסיום של זידאן, ושכחו מנבחרתם המזייפת. אלא שאחרי 60 דקות, השיר "זיזו, זיזו, כנס לי לתחת", הופנה עם אותו תמליל לעבר פריירה, האיש שסירב להיות מודע ליכולת הבינונית של נבחרתו עד היום והתעורר בבעתה. התקשורת שאלה על הנייחות של רונאלדו, על ההתקפה האפורה, על הכישלון שלו להוציא מרואנלדיניו את המירב, על ההיצמדות לשמות הגדולים ולאו דווקא לשחקנים שהיו הכי טובים באימונים, כמו רוביניו, על משחקי המבחן הקלים מדי, על סגנון המשחק הכל כך לא ברזילאי, ושלל הדברים שכולכם ראיתם. אבל פריירה ענה בזלזול וקילל את האנשים עם המקלדת אחרי כל גול של רונאלדו. העיקר שהוא שבר את השיא.

אמת סופה לצוף בסופו של דבר, בעיקר כשמסרבים להיות מודעים לה. השופט שורק לסיום ושולח את אלופת העולם הביתה, ועל המושבים נשארים הברזילאים האמיתיים, כשהגרמנים והיפנים המחופשים בחולצות צהובות ממהרים הביתה. זקנים שעשו את הדרך הארוכה מברזיל מוחים דמעה, ילדים בועטים בכיסאות, שואלים בכאב מפוכח, שקשה להתעלם ממנו: "איפה סקולארי שלנו? איפה?".