אנחנו כאן, הם שם

מספר שבועות לפני שריקת הפתיחה של המונדיאל, קבלו מספר שחקני נבחרת ישראל על כך ששוויץ תיסע במקומנו לגרמניה. כאילו שלא למדנו מאומה מהבכיינות של נפילי שנות ה-70 וה-80, אחרי שהוכו פעם אחר פעם על ידי דרום קוריאה, אוסטרליה וקולומביה, הגיעה תורה של שוויץ לטפוח על פנינו ולהראות לנו עד כמה לא התקדמנו ועד כמה אנחנו רחוקים מעלייה מוצדקת וראויה למונדיאל. אולי הקוסם דרור קשטן יעלים למספר שבועות את הבעיות ויעלה אותנו ליורו 2008, אם כי קשה להאמין. הכפר סבאי עם מוסר העבודה הכי אירופי בישראל הסתובב כאן כאחד האדם, שתה קפה בלב הגרעין הקשה של אוהדי קרואטיה וחקר מקרוב כל מהלך של נבחרת אנגליה בשלב הבתים, במקום לנפוש עם משפחתו אחרי עונה קשה. אבל אם הרצינות שלו תשתלם לנו בסופו של דבר, הוא לא תאמר שוב דבר על הכדורגל שלנו או על הפער הענק וההולך ותופח משוויץ, אלא רק על דרור קשטן.

שיטוט ברחובות קלן, יחד עם צפייה במשחקיה של שוויץ, יכול לתת אינדיקציה מצוינת לכך שהנבחרת של קובי קון בדרך להפוך לנציגה בכירה בקבוצות הדרג השני של אירופה, לצד פורטוגל ושבדיה ולפני טורקיה ויוון. להזכירכם, מדובר במדינה עם 7.5 מיליון תושבים בלבד, כמעט בלי ילדים רעבים ללחם, שרואים בכדורגל מוצא לחיים ראויים יותר, ובלי יותר מדי כשרון, כפי שהאלילים הישראלים דואגים לציין. קשה למצוא נייר לקמוס מדויק יותר מהתנהלות האוהדים לבדיקת איכות הענף, וזה תקף גם לגבי ישראל. כך למשל, השירה הבלתי פוסקת של האוהדים הארגנטינאים והנפנוף במטפחות מרמזים שחובבי הכדורגל בתכול-לבן מבינים שצומח פרח חדש ויפה בגינה שלהם. כך גם במקרה של שוויץ. אם במונדיאל בגרמניה היו מחלקים פרסים על איכות הקהל, שוויץ היתה מתברגת בשלישיה הראשונה.

למשחק מול טוגו הם הביאו כ-45 אלף מתוך 65 אלף צופים באיצטדיון, לשמינית הגמר מול אוקראינה הם החדירו יותר מ-30 אלף מתוך 45. רעשניים, צבעוניים, תומכים, מעודדים, מצביעים אמון בתהליך שהכדורגל שלהם עבר ב-12 השנים האחרונות. לשם השוואה, ליורו 2004 הגיעה רק כרבבת שוויצרים. מספר האנשים שעשה את הדרך הקצרה לגרמניה גדול פי שלוש או ארבע. הכתבים השוויצרים מתעקשים שאת רוב האוהדים שהיו הערב ביציעי קלן לא תפגשו בסופי שבוע במגרשי הליגה המקומית המשמימה, מאחר שאין היא נכללת בתהליך שאמור להפוך את שוויץ למיני מעצמה בכדורגל האירופי עד יורו 2008.

הכל החל בין 1994 ל-1995, אז החליטו כמה אנשים שמאמינים בכדורגל השוויצרי כי נמאס מהתירוצים והגיע הזמן לעבוד. עד אז עבדו בהתאחדות שלושה מאמנים. במקומם הביאו 20 מאמנים מקצוענים מארגנטינה, צרפת, אוסטריה, פורטוגל וגרמניה, שטיפחו כשרונות באקדמיות חדשות, שקמו לפי המודל הצרפתי, שנחקר והועתק אחד לאחד. בשוויץ החליטו להיפתח לידע של מאמנים זרים, ממדינות כדורגל מתקדמות יותר, שיבואו ויראו לנוער איך בועטים ונוגחים כמו שצריך. אחד הבנקים הגדולים במדינה החליט להירתם לתוכנית שנקראה "FUTURE FOOTBALL”’, גם למטרות פירסום אבל לא רק, ותרם מדי שנה סכומי כסף שהיו מיועדים רק לעבודה עם הנוער. למרות ההעפלה ליורו 1996, התהליך לא נשא פירות בהתחלה ושוויצרים רבים התחילו לשאול בשנת 2000 "איפה הכישרונות שהבטחתם לנו". למזלם של 7.5 מיליון התושבים, סבלנות היתה מילה המפתח במהפכה. אדריכליה אמרו לכתבים: "חכו ותראו".

ב-2002, כשבע שנים לאחר יריית הפתיחה, הגיע המפץ הגדול. תחילה, שוויץ זכתה באליפות אירופה עד גיל 17, אחר כך היא העפילה ליורו 2004, לגרמניה 2006 והיא מארחת את יורו 2008, כשהיא בשיא המומנטום. כדי להבין את עומק הפער בינינו לבינם, מומלץ להביט בנבחרת הנערים שלנו, שהחדירה בנו אופטימית אחרי שזכתה במקום השלישי באליפות אירופה ב-1995 - אופטימיות כוזבת, כמובן. מהנבחרת ההיא של בני טבק הצליח רק יוסי בניון לשרוד ולהגיע לנבחרת והבוגרת, וזה רק בזכותו של כוכב ווסטהאם ולא בזכות האחראים עליו. מהנבחרת המקבילה של שוויץ מורכב השלד העכשווי של קובי קון. רוצים הבדל נוסף? שימו לב לכמות בני המהגרים שעברו בדלתות הפתוחות של הנבחרת השוויצרית, לעומת הבעיות שהבירוקרטיה הישראלית עשתה לרוסו וקולאוטי. אפשר להשוות גם בין הסבלנות של הכוכבים הישראלים לזו של השחקנים השוויצרים הצעירים, שלא חוששים להיאבק על המקום שלהם מהספסל של קבוצות בליגות מחוץ למדינתם (עיינו ערך פיליפ סנדרוס בארסנל), או לדון באופי, שמאפשר לשרוד במדינה זרה. אבל הנתונים האלו מתחילים להכאיב, לא?

השוויצרים לא הסתפקו בכך. בערך ב-1995, במקביל לתוכנית "FUTURE FOOTBALL”, החלו לרקום את החזון של אירוח יורו 2008 במדינתם. השווייצרים עברו לפי השעון המפורסם, צירפו את אוסטריה לרעיון ובנו מתקנים היאים למדינת כדורגל מתפתחת. ארבעה אצטדיונים מפוארים וחדשים אמורים היו לשנות את התודעה של אוהד הכדורגל בשוויץ, שלושה מהם כבר עומדים על תלם (ג'נבה, באזל וברן) וברביעי אוטוטו גוזרים את הסרט (ציריך). מעבר לכך, הכל כבר מוכן ליורו 2008.

גם הנבחרת השווייצרית מתחילה להיות מוכנה ליורו 2008. לפני שלוש שנים כתב קובי קון, המאמן שצמח עם אותם כשרונות באקדמיות והנבחרות הצעירות, מכתב בו נאמר במפורש: "שוויץ, אלופת אירופה ב-2008". באותו מכתב נאמר כי הדור הצעיר לא יהיה מוכן לגרמניה 2006, והמאמן נדרש לכך לפני כמה ימים. "ההתקדמות באמת מפתיעה אותי", ענה בחיוך.

במובן מסוים, במפגש עם אוקראינה בשמינית הגמר התאמתה התחזית של קון. השוויצרים היו שותפים למשחק משמים, ולא הצליחו לכבוש אפילו בדו הקרב מהנקודה הלבנה. למרות זאת, שוויץ מודחת מהמונדיאל בראש מורם, אחרי שסיימה בראשות בית מוקדם שכלל גם את צרפת וללא שספגה שער ב-390 דקות משחק.

חשוב מכך: בעוד הכדורגל הישראלי ממשיך להיבנות על הכישרון ונופל שוב ושוב, קון מודע לחסרונות של השחקן השוויצרי. באימונים האחרונים הוא חזר על התרגולים הטקטיים שלו כמעט עשר פעמים, כדי שהמשמעת הכמעט מושלמת תחפה על הטכניקה העדיפה של היריבה. הוא לא מרגל אחרי השחקנים שלו, נותן להם תחושת אחריות, ומבחינתו שיאכלו ויבלו כמה שירצו, כל עוד זה לא קורה בימים שלפני משחק. סדר היום שלהם אתמול (ראשון) כלל השכמה ב-7.30, ארוחת בוקר ב-8.00, תדריך טקטי יומי קבוע עד 10.00, אחר כך אימון כושר של שעתיים, ואז מנוחה מוחלטת עד לאימון הערב. גם אם שוויץ פיספסה הזדמנות היסטורית להעפיל לרבע גמר המונדיאל, את התוצאות של העבודה הזאת תראו ביורו 2008.

איפה אנחנו נהיה ב-2008, אפשר לנחש בקלות. בישראל לא יהיו מסוגלים לשאת תהליך שלא נושא פירות במשך שש וחצי שנים, ובטח שלא להכניס מאמנים זרים לנבחרות הצעירות. סבא איצ'ה הנחמד ימשיך להעביר את הזמן בין 8:00 ל-16.00, ולדאוג שמרכז המפלגה יעביר את המינויים שהוא דורש. שום חזון לעתיד, שום מהפכה במתקנים, בגישה, שום חקיקה מתקדמת - רק בכי: למה שוויץ שם ואנחנו לא.