הפסיד בקרב, לא במלחמה

גם אם מגדת עתידות היתה רומזת למרקו ואן באסטן שרוד ואן ניסטלרוי יבקיע עבורו את שער השוויון מול פורטוגל, הוא לא היה מסתכל לכיוון של החלוץ ההולנדי. ואן באסטן התחיל לפני שנתיים לסלול תלם עד ליורו 2008, אז הוא אמור להציג לעולם את הנבחרת השלמה שלו, אותה הוא חינך ובנה משחק אחרי משחק. את הנתון הזה מקפיד המאמן ההולנדי לציין כמעט מדי יום באוזני הכתבים ממדינתו, שדורשים תוצאות כאן ועכשיו.

אולי לא תסכימו איתו, אבל ואן בסטן לא רואה במונדיאל הזה כישלון, אלא טירונות קשה לשחקנים, שהניסיון הבינלאומי שלהם במעמדים כאלה שואף לאפס. מושגים כמו בניית קבוצה עקב בצד אגודל זרים לגישה הישראלית, ברור. אבל עד שואן ניסטלרוי לא יפסיק להתנהג כמו פרימדונה, כפי שמספרים הכתבים ההולנדים, עד שלא יתאים את עצמו לפילוסופיה הקבוצתית הקשוחה של ואן באסטן, הוא לא יראה דשא, גם במחיר של הדחה כואבת מהמונדיאל. עד יורו 2008 החלוץ כנראה יבין. ואם לא, אז שאר הקבוצה הבינה.

לאן באסטן יש דרך וסטייל. גם שופט רוסי שמאבד את העשתונות בשמינית הגמר מול פורטוגל לא יגרום לו להפוך את עורו אל מול הילדים שהוא מטפח לקראת יורו 2008. לא מזמן פנו הכתבים ההולנדים לכל השחקנים וביקשו מהם: "תנו לנו סיפור אחד על ואן באסטן, כדי שנבין מה הוא רוצה מהחיים שלנו". כולם חזרו על אותו סיפור: "מרקו לעולם לא מרים את קולו, לעולם לא צועק, משתולל, מאבד את שלוותו. גם אם שחקן עשה את הטעות החמורה ביותר, הוא ידבר ויסביר לו באותו טון קבוע".

במשחק מול פורטוגל מקפיד ואן באסטן על הסטייל הזה, גם כשהשופט מתעלם מפנדל ברור על רובן. אחד הבלמים שלו מורחק? שתי הקבוצות מתקוטטות לעיני השופט העיוור והכי גרוע במונדיאל עד כה? שרירי הפנים של ואן באסטן אפילו לא חושבים להימתח, ידיו בכיסים, ראשו מביט שוב בהילוך החוזר שמוקרן במסך שלידו. אף אחד מהצוות לא מעז לעבור אותו ולצעוד לכיוון המהומה. אחרי שוואן ניסטלרוי שובר את הדבוקה ואץ לכיוון ההתקוטטות, ואן באסטן מגיע אליו, מניח עליו את ידו ומסמן לו לחזור לספסל. אף מילה לשופט האיום, אולי צעקה קלילה לשחקני ההגנה ותדרוך אחרון לגבי המערך החדש. הגב שלו נשאר זקוף גם כשמשקוף הפורטוגלי רועד, או כשהשחקן שלו עושה עבירה מטופשת שעולה לו בזמן יקר, או כשסתם שואלים אותו שוב ושוב על ואן ניסטלרוי במסיבת העיתונאים.

ואן באסטן מבסס את הפילוסופיה שלו בעיקר על אריגו סאקי, מורו ורבו במילאן הגדולה ההיא. כמו סאקי, ואן באסטן מתעכב עכשיו על שמירת הלחץ, על שיטת ה-3:3:4, מספר לשחקניו שלעולם לא ישנה אותה ושמי שלא ישתתף במעמד הקבוצתי, כמו ואן ניסטלרוי, לא פשוט לא ישחק. גם כשחקן ואן באסטן סלד מגינוני הכוכבים, ברח מהמצלמות והמיקרופונים, וכך הוא רואה את הנבחרת שלו. הכוכבים הישנים, שלא הובילו את הולנד לשום תואר אמיתי, עזבו, וזה הזמן מבחינתו לחנך אחרת את הדור החדש שהוא בחר, בעיקר מתוך הקבוצות ההולנדיות. כחלק משינוי התפישה שלו, הוא מקפיד לומר שהולנד לא יכולה להסתפק רק בכדורגל אטרקטיבי. לפני כל אימון ואן באסטן מבקש משחקניו ליהנות, אך באסיפות הוא מוסיף ומציין כי ב-2008 יגיע הזמן להביא גם תארים, לצד הדחף של רובן לכדרר. בגרמניה קשה היה לראות זאת, כי התלמידים עדיין לא מוכנים לבחינה. שינוי כזה ובנייה יסודית שכזאת לוקחים זמן.

אם להיות בכל זאת ישראלים לרגע, נגד פורטוגל היו לואן באסטן הרבה סיבות לדאגה. השחקנים שלו עדיין עשו לא מעט טעויות מנטליות של טירונים, וחלק מהם נראים אפורים מדי כדי להגשים את החזון של יורו 2008. ואן באסטן מודה בכך, אבל רק באמצעות יום לימודים ארוך והתעקשות על הדרך הקבוצתית אפשר יהיה בעוד שנתיים לחפות על החסרונות הללו.

2. כשאוהד פורטוגלי וברזילאי נפגשים בגרמניה, מיד עולה שמו של פליפה סקולארי. "פליפה, פליפה, פליפה-אה", הם שרים יחד. הפורטוגלים מודים לברזילאים בכל הזדמנות על המתנה שהם קיבלו מהם: גמר יורו, רבע גמר מונדיאל, אופי של ווינרים, יכולת להתגונן בתשעה שחקנים, להעביר את הזמן ולתת את הגול בשנייה שצריך לתת אותו, כמו נבחרת גדולה עם מאמן גדול.