קו S12 ו-S13, שהעמיס בשבועות האחרונים אלפי אוהדי כדורגל בשלל צבעים ומכל העולם בדרך לאיצטדיון בקלן, סיפק ערב המשחק בין צרפת לטוגו תופעה חריגה עד כה במונדיאל: כסאות פנויים. לאוהדים הצרפתים, שהתנהלו בהיסוס מפוחד ברחובות העיר המערב גרמנית, לא אצה הדרך להגיע למגרש. זאת בניגוד מוחלט לאוהדי הנבחרות האחרות, ששעתיים וחצי בטרם שריקת הפתיחה היו חונקים את הקרונות בצפיפות כמעט לא אנושית ומרעידים את המסילות בשירת כדורגל מפוארת, על אף שכיסא שמור מחכה להם באיצטדיון.
18.30 בערב, ופרט לזוג צרפתי שמתגפף בפרהסיה, אין ריח של כדורגל באוויר. טפטוף קליל של כחולים נכנס לאט לקרון, חולף באדישות על פני מוכר שנתקע עם חולצות צרפת, שהכין מבעוד מועד. שקט קריר נשמר לאורך הנסיעה, מבטים מבוישים מצטלבים. חסר ניצוץ בעיניים, ניצוץ קוסמופוליטי של מונדיאל, כזה שממיס את הקרח, שובר מחסומים תרבותיים ומעלה חיוך פתאומי בפניהם של אנשים שלא נפגשו מעולם והרגע התברר להם שהם אוהדים את אותה נבחרת או סתם נוסעים לאותו משחק. כמעט לא שומעים צרפתית. השפה השלטה נכון לאותה לשעה היא גרמנית, וחולצות "דויטשלנד" הולכות ומתרבות. לכולם יש תחושה שזאת ההלוויה של נבחרת צרפת האדירה.
הכתבים הצרפתים בחדר התקשורת, צמאים לדמו של המאמן ריימונד דומאנק, מספרים שעה וחצי לפני המשחק שאת ההלוויה הזאת היה צריך לקיים מזמן. ההלוויה למורשת מונדיאל 1998, שאת חגיגותיו ניסו למשוך במלאכותיות הרבה מעבר להיגיון. אותו ניסיון לשחזר ולמתוח את ההצלחה האדירה ההיא שם בטעות את השרביט בידיו של מאמן כל כך לא מוכשר, שמנסה לנצח על נבחרת כל-כך מוכשרת. סוג של מקריות היסטורית, תאמרו אולי אירוניה.
כי לולא 1998, אין סיכוי שאדם שפסגת הישגיו היא עליית ליגה בצרפת, היה מכין את נבחרתה של מעצמת הכדורגל למשחק שמינית הגמר מול ספרד. לולא הבינגו עם איימה ז'אקה, שהמריא היישר מהנבחרות הצעירות עד לזכייה בגביע העולם ב-1998, אף אחד לא היה מעלה על דעתו לתת לדומאנק להנהיג במונדיאל בגרמניה שחקנים כמו הנרי, טרזגה, ריברי, מקאללה, זידאן. מי שהביא אותו לנבחרת היה אותו איימה ז'אקה. האנשים שאישרו את ההצעה חשבו לעצמם כי אם זה עבד ב-98', אין סיבה שלא יעבוד שוב. אחרי 98' הם לא היו מעוניינים לשלם למאמן משכורת סבירה. דומאנק היה מוכן לעבוד גם תמורת 38 אלף יורו לחודש כדי לשחזר את ההיסטוריה.
כשדומאנק נכנס בסופו של דבר לתפקיד, הוא הצהיר כי ברצונו להיפטר מהאלופים הזקנים ההם ולרענן את החולצות הכחולות. אלא שלאחר התיקו ברמת גן, לחצו בכירי הכדורגל הצרפתי להחזיר לסגל את זידאן, מקללה ותוראם, שכמו דומאנק נכנעו לפאניקה הכללית והסכימו לשלב ידיים מחדש. ב-1993, כשדומאנק קיבל את ההצעה לאמן את הנבחרת הצעירה של צרפת, אחד השחקנים הראשונים שהוא זימן היה אותו זידאן. לא חלף זמן רב והמתח בין השניים הפך לאיבה. כל צרפת ידעה שדומאנק לא הסתדר בעבר עם זידאן, כמו גם עם עוד כמה מהכוכבים הותיקים, תוראם, ויירה ומקאללה. אבל הפאניקה הכללית וההיאחזות במורשת 98', היא שהביאה את צרפת למצב שהיא נמצאת בו היום: ים של כישרון, מעט מאוד מחשבה.
קשה להעביר דרך המקלדת את כמות הסלידה שמעוררת בקרב הצרפתים הטעות ההיסטורית שנקראת דומאנק. האיש כל הזמן משנה את דעתו. במשחקי ההכנה הסבירים, פלוס מינוס, הוא הקפיד לשחק עם שני חלוצים, פתאום בגרמניה הוא עובר לאחד. אפילו אחרי שזידאן אומר לו במפורש שצרפת לא תוכל לכבוש בלי שני חלוצים. נגד טוגו כבר לא היתה לו ברירה והוא הציב שני סקוררים באיזור הרחבה. השחקנים לא מסתירים את דעתם עליו. במהלך המשחק הוא מסמן הוראות לתיירי הנרי ומבקש ממנו לסגור מגן יריב, אך חלוץ ארסנל אפילו לא שוקל לבצע. כשווירה מוחלף, הנרי אפילו לא מתבייש להחצין את חוסר ההבנה שלו למהלך.
למזלם של הצרפתים, הקהל הכחול שנכנס למגרש מסרב להיכנע ומעיר את הכחולים בשירת א-לה לה-בלה. ריברי מכניס כמה רעיונות לא קונבנציונליים בהתקפה הצרפתית השבלונית ותיירי הנרי העצום לא מתקשה להבטיח מול טוגו הקטנה לעצמו קרב חוזר מול קרלס פויל. אלא שכל הצרפתים יודעים כי המהפכה שתשלח את מורשת 98' הנמתחת בוא תבוא אחרי המונדיאל, לא משנה עוד כמה דקות זידאן, תוראם ומקללה ימשכו. הנסיון לשחזר את הצלחת 1998 על ידי מינוי מאמנים מהנבחרת הצעירות יילך לעולמו ודידיה דשאן או לורן בלאן, שחקני עבר גדולים, יגיעו כדי להחזיר בצרפתים את מה שקלינסמן החדיר בגרמנים.
כולם שונאים את ריימונד
24.6.2006 / 1:24