נולדים לרוץ

יום חמישי היה היום השחור ביותר של אנגליה באליפות עד כה. הבי.בי.סי החליט לשדר בערוץ הראשי את משחק הראווה של ברזיל מול יפן והמשחק בין אוסטרליה לקרואטיה נדחק לערוץ דיגטילי חינמי. כן, גם האנגלים משתתפים במסע ההתרפסות העולמי הגועלי בפני נבחרת ברזיל והעדיפו שידור של משחק נטול מתח על פני אחד המאבקים הישירם הבודדים של המחזור השלישי. לא רק שהצופים החמיצו את המשחק התחרותי ביותר במונדיאל עד כה, הם פספסו את המופע הקומי של גראהם פול, שהצליח ב-90 דקות בלבד להוציא שלושה כרטיסים צהובים לאותו שחקן, להתעלם משני פנדלים ברורים לזכות אוסטרליה, לאשר שער אוסטרלי מנבדל ולא לאשר שער אוסטרלי שהובקע שבריר שניה אחרי השריקה לסיום. מבחינת האוזיס זה היה יום מושלם: הישג היסטורי בענף שנאבק על מקום ביבשת עד היום, ובדרך השפלה לאנגלי נוסף שהתגלה במערומיו.

שיקולי הבי.בי.סי מוזרים גם בהתחשב בגודל האוכלוסיה האוסטרלית בבריטניה בכלל ולונדון בפרט. לפעמים נדמה שאין פאב בבירה שלא מאוכלס על ידי אנשי צוות אוסטרלים ובמהלך המשחק היו הפאבים במערב לונדון מלאים באוסטרלים ובאנגלים מתוחים. מדובר ביחסים מורכבים: האנגלים טוענים לעליונות אינטלקטואלית על פני צאצאי הפושעים המוגלים, ואילו האוסטרלים לא מבינים את הטענה כלל ("אינטלקט, מה זה?") ועסוקים בהבסת האנגלים בכל ענף ספורט אפשרי. האנגלים טוענים שהאוסטרלים מוצלחים כל כך בספורט כי אין שום פעילות שכלית שתסיט אותם מהעיסוק הזה, אבל למרות הפרגון האמיתי על ההעפלה ההיסטורית של האוזיס, אין ספק שמתחת לפני השטח מבעבעת קנאה של ממש. האנגלים מתארים את אוסטרליה כגרסא קייצית, שמחה ונטולת תסביכים של אנגליה, ודומה שגם הספרטאים האוסטרלים הם גרסא דומה אבל שונה לחלוטין של האנגלים.

בעוד שהאנגלים עמוסים בספקות בנוגע ליכולתם ומתקשים להתמודד עם הצלחה, האוסטרלים נולדים עם ביטחון עצמי (אלא אם כן הם שוערים). יחד עם הדרכון האוסטרלי וכרטיס טיסה ללונדון, כל אוסטרלי נושא איתו תחושת עליונות ספורטיבית. הם לא מוכנים להשלים עם מקום שני מכובד, הם מפסידנים גרועים והם לא יהססו להשתש באגרסיביות על סף האלימות בכדי לנצח. ספורטאי אנגלי ממוצע יגלה את אותה תשוקה לניצחון, אבל קל לערער את ביטחונו העצמי, הוא נוטה לשמור על כללי המשחק ההוגן וחי בשלום עם דימוי של מפסידן מכובד.

אבל ישנו שחקן אחד בסגל האנגלי שלמרות שנולד בקרוקסטת', מרסיסייד, אזור עירוני דל, שבו השמש שוקעת בערך בשלוש בצהריים בדצמבר ושאינו מזכיר בדבר את חופי סידני, הוא אוסטרלי באופיו. כשווין רוני השליך את נעליו אחרי שהוחלף במשחק מול שבדיה, הוא הזכיר יותר את שיין וורן, שחקן הקריקט האוסטרלי או את שחקני נבחרת הראגבי האוסטרלית. הוא רצה להמשיך לשחק ולא היסס לבקר את חבריו לנבחרת שהסתגרו בהגנה. גם על המגרש הגישה שלו ישירה ואגרסיבית ובלעדיו אנגליה נראית חסרת תכלית. רוני בולט בחבורת המקצוענים סביבו כבחור שמת לשחק ולנצח ולהבקיע וביום ראשון הוא עשוי להשלים 90 דקות מול אקוודור. הוא יכול להיות ההבדל בין אנגליה האפורה של שלושת המשחקים הראשונים לבין משהו שיתקרב לפוטנציאל של הנבחרת.