ערב פתיחת המונדיאל קיימה פיפ"א קונגרס מוקפד וממורק, שדמה יותר לקוקטייל, שם התארחו אגדות מונדיאל סוג ב'. את מראדונה ופלה החביאו באותה שעה באריזת צלופן למשחק הפתיחה, והעיתונאים היחידים שבאו לאירוע כדי להעביר את הזמן עד לאימון המסכם של יורגן קלינסמן, מצאו את עצמם מגרדים לא פעם ולא פעמיים את הפדחת במבוכה, אל מול האלמונים בחליפות שהקיפו אותם. פורטוגלים, אלג'יראים, ארגנטינאים, קמרונים, ברזילאים, צרפתים, שקיבלו את נתח הכותרות שלהם ב-1966, 1974, 1982, 1998, אבל ההיסטוריה שכחה את שמם והתודעה הספורטיבית זרקה אותם החוצה. היה שם כתב אחד שהצליח לזהות את ברנר לאמה, השוער שישב על הספסל בגמר נגד ברזיל ב-1998 וצפה בפביאן בארטז נכנס לפנתאון של הכדורגל הצרפתי והעולמי. מה שנשאר מלאמה, למי שמתעניין וזוכר את השוער בעל רעמת השיער הגאה והאינסטינקטים החתוליים, הוא אדם קצת צולע, חצי מקריח, שעכבות הגיל מתחילות לתת את אותותיהן בפניו ההולכים ומתקמטים כבר עכשיו. אבל אותו לפחות הכירו, בניגוד לאגדות המזדקנות יותר.
המשחק בין איטליה לצ'כיה היה גם הקרב בין פאבל נדבד לפרנצ'סקו טוטי על כבוד קצת מפוקפק: לא להיות מוזמנים לקוקטייל המקביל שייערך במונדיאל בעוד 40 שנה. שניהם עלו לדשא בהמבורג בידיעה שזו עלולה להיות שירת הברבור שלהם בנבחרת. נדבד, בן 34 בעוד קצת יותר מחודשיים, שכבר פרש וחזר למדים הלבנים האדומים, רמז כי יצטרף לבית ההארחה של זידאן אחרי המונדיאל ויוריש סופית את הנבחרת הצ'כית לתומאס רוזיצקי. טוטי, בעוד קצת יותר משלושה חודשים בן 30, הוכיח שוב ושוב לאיטלקים שהוא לא קורץ מהחומר שיביא להם תואר בינלאומי אחרי 24 שנה. לא בטוח שהוא יהיה בנבחרת הבאה. שניהם חלמו להשיג את הנצח, להביא למדינה גביע שיגרום לעולם לתעד אותם גם בעוד 40 שנה, נדבד כבר לא ישיג זאת, וכנראה גם טוטי. קשר רומא, שמסוגל להנהיג אולי את קבוצתו אבל לא את איטליה, לא יעשה זאת בגלל שהמאמן שלו ממשיך להפקיד בידיו את הנבחרת, למרות שרובו פוזה, עם מעט תכלית. נדבד הוכיח שוב שהוא מסוגל להנהיג את יובה, אבל מתקשה לשנות את המנטליות הלוזרית של הצ'כים האחרים מסביבו.
עוד בוואלה!
פורץ הדרך והילד היפה
לנדבד, בניגוד לטוטי, היה כמעט את כל מה שצריך כדי להביא לצ'כיה איזשהו גביע, חוץ מעוד כמה נדבדים לידו. מספיק היה להביט בו אחרי ההרחקה המטופשת של יאן פולק, עובר בין שחקני ההגנה הצ'כים ודופק על הראש בחוזקה, מנפנף מצד לצד ברעמת שערו, כדי שכל ילד שימשיך אחריו במדים הלאומיים יבין שחייבים כבר להיפטר מהמנטליות הלוזרית הזאת, שבועטת בשחקן יריב ללא סיבה וסופגת שער מקרן, אחרי שליטה מוחלטת במשחק. הכתבים הצ'כים, שסוגדים לקשר יובה, מתעקשים שיש לנבחרת שלהם דור עתיד נהדר, שרובו כבר פותח בהרכב. נדבד לא מפסיק לתדרך וללמד את השחקנים הצעירים מול איטליה, גם כשהכל כבר אבוד וכשברור שאלו הדקות האחרונות שלו. אבל בואו נהיה אמיתיים לרגע ונודה: בלי נדבד, שנפרד כנראה מהנבחרת במשחק אישי פנטסטי, ואם תוציאו ממנה גם את רוזיצקי, פטר צ'ך, חצי פובורסקי וחצי בארוש, צ'כיה לא יותר טובה מנבחרת איראן.
"פאבל השיג כמעט הכל בקריירה שלו, אבל הוא מאוכזב שלא הביא תארים בינלאומיים לצ'כיה, כמו שהוא עשה באיטליה", אומר מאמן סלביה פראג וחבר קרוב של נדבד, לובוס קוז'ל. "הקריירה שלו חסרה לדעתי תואר עם צ'כיה, אבל קשה לעשות זאת במדינה כל כך קטנה. הוא אגדה בצ'כיה, אבל לא משחק בקבוצה האופטימלית מבחינתו. חשבתי שהוא ייתן עוד משחק גדול נגד ברזיל בשמינית הגמר, אבל לפחות הייתה לו הזדמנות ללמד את הדור הצעיר במונדיאל הזה".
כשמשווים בין טוטי לנדבד, חייבים כמובן להזכיר את הסייג הכי גדול. נדבד אולי לא קנה תהילה בינלאומית נצחית, שתגרום לחובבי הכדורגל העולמי לזכור אותו גם בעוד 40 שנה, אבל לשחקן השנה באירופה ב-2003, לשחקן השנה בצ'כיה ב-1998, 2000, 2003 ו-2004, לסגן אלוף אירופה ב-1996, לאלוף איטליה שלוש פעמים ולאיש שחזר לפלייאוף האחרון כדי להעלות את נבחרתו לגביע עולמי ראשון מזה 16 שנה (ביקור בכורה מאז פירוק צ'כוסלובקיה), שמור מקום בעמודים הראשונים של ספרי ההיסטוריה של הכדורגל הצ'כי, גם בלי גביע האלופות בארון. בני עמו ממשיכים להתעקש כי הוא פורץ דרך עבור הילדים, שיהפכו את צ'כיה למעצמה של ממש בעשר השנים הבאות. טוטי, אם לא יקרה לו נס ספורטיבי במונדיאל הזה, ייזכר כעוד ילד יפה שעשה כמה דברים נחמדים בכדורגל, אולי כאיש שירק את איטליה מחוץ ליורו 2004, אבל לא הרבה מעבר לזה.